New Stage - Go To Main Page


פרק רביעי
נכנסים

ממרחק רב, דרומה לנו, אני שומע רעש מטוסים מתקרב לכיוונינו.
האם זו ההתחלה?. נאמר לנו כי מטוסי הפצצה יבצעו גיחות באל
חיעאם ובכמה מקומות נוספים, אך איני זוכר האם הם יפתחו או
שאנחנו נתחיל לנוע ורק לאחר מכן הם יצטרפו.
פנס נדלק מכיוונו של הטנק של ניר. תנועות הפנס הן שיש להניע את
הטנקים. אני מתעשת "נהג תניע" אני פוקד בקשר הפנימי.
יחיאל לא מגיב. "נהג תניע" אני אומר שוב.
"דני... אמרת להניע..." אני שומע את קולו המנומנם.
"יחיאל... תתעורר... תניע.... ושפוך קצת מים על הפנים... ותעשה
את זה מהר"
אני לא מבין אותו. ריבונו של עולם, איך אפשר לישון במתח הזה.
ואולי זה טוב!... אם הוא הצליח לישון בסיטואציה הזו אזי הסיכוי
שייכנס ללחץ קטן.
יחיאל מניע את הטנק והטנק מגיב בהתאם. נדב כבר צנח לתאו
ואלברטו נעמד על כיסאו כאשר רק ראשו  בחוץ.
"אלברטו... כאשר אנו חוצים את הגבול אתה טוען את המקלעים
ומכניס פגז לתותח..." אני מכין אותו ומוסיף לכל אנשי הצוות
"...תכניסו מחסניות לנשקים שלכם ואל תדרכו" .
אני מכניס מחסנית לנשק האישי וטוען את המקלע שלי. את שני
הנשקים אני לא דורך כרגע.
המטוסים עוברים מעלינו ברעש נוראי. קשה לי להבחין כמה הם אך
ברור שלא פחות משלושה ארבעה. הם צוללים כמה קילומטרים צפונה
לנו ומתרוממים. שניות לאחר ההתרוממות להבות אדומות וכחולות
נראות מאזור אל חיעאם. כמו זיקוקים של יום העצמאות. ואז בא רעש
ההתפוצצויות שמתגלגל אלינו. גלים גלים הם יורדים על אל חיעאם.
אני לא מקנא ביושבים שם. המחזה הזה לא דומה לאף סרט שראיתי
בחיי.
ברגעים אלו נשמעות יציאות של פגזי ארטילריה. שלנו או שלהם? קשה
לי להבחין.  הבהקים של פגיעות ופיצוצים נראים בנקודות רבות על
פני השטח שמולנו.
לא יכולתי להתאפק ואני אומר לצוות "חג עצמאות שמח..." .
"שמח... אולי... אבל לא חג... בודאי לא להם..." עונה אלברטו
בנימה פילוסופית.
הטנק שלפניי מתחיל לנוע קדימה. אני מביט לכיוון המשוער של ניר
ורואה את הפנס מאותת שיש לנוע.
"נהג קדימה...." אני אומר ליחיאל ושואל "אתה רואה את עיני
החתול של אחד אלף"?
"כן...  דני.." הוא עונה ואני בטוח כי הוא מאמץ עניו אל מול
הפריסקופ.
"תיצמד אליהם עד שתשמע אחרת ממני... אגב, יש מלחמה בחוץ... האם
אתה ער לחלוטין"?
"כן... ער ושומע את הכל... חגיגה אמיתית בחוץ"
מאחוריי נחשול של טנקים זוחלים במעלה הדרך.
אף אחד אינו מדבר בקשר הפלוגתי. משמעת למופת. ניר אמר לא לדבר
ואף אחד לא מעיז לגעת בלחצן הקשר. אני מקווה שהקשר הזה תקין.
הפעם הבאה שנדבר בקשר תהיה בזמן אמת. אני מגשש לבדוק האם מכשיר
הקשר הנוסף נמצא בהישג יד. אין לי כוונה לא לשמוע את הנאמר
ברשת הקשר. אני מוציא את השפורפרת מהמכשיר ומפעיל אותו. אני
רוצה להיות בטוח שאהיה בקשר. כשתפתח רשת הקשר אזי אסגור את
המכשיר הקטן.
יציאות פגזי הארטילריה נשמעים כל הזמן. אל המוסיקה הזו מצטרפות
יציאות בניגון אחר. לא ברור לי מה זה אך ברור שזה לא מאחורינו
כמו קודם אלא לפנינו. כמה שריקות נשמעות מעלינו ומייד נפילות
ברעש עצום מאחורינו. אני מסתובב ומנסה לראות היכן הנפילות אך
לא רואה כלום. אני מביט אל אלברטו והוא כמוני הסתובב "ראית
איפה זה נפל"? אני שואל אותו.
"לא... אבל זה לא משלנו... אולי הם מטווחים אותנו..."
"אולי... עשה לי טובה ואל תוציא יותר מראש החוצה" אני אומר
בדאגת מה לאלברטו.
הטנקים לפניי נעצרים. אנו ממש על גבול לבנון. אני מזהה את גדר
המערכת.
מכשיר הקשר נפתח. "אחד בית כאן קודקוד עבור" ניר קורא לי.
"כאן אחד בית, רות עבור"
"כאן קודקוד, אתה עוקף אותנו ומתמקם ראשון"
"רות עבור"
תוך כדי השיחה אני מכוון את יחיאל שימשיך לנוע ויעקוף את שאר
הטנקים.
"אחד בית כאן קודקוד... את הקילומטר הראשון אתה מוביל...
בנסיעה איטית עד אשר אעצור אותך... במקרה של היתקלות יש לנהוג
לפי התרגולת.... לפי הידיעות שלנו אין מחבלים בטווח הזה אבל
צריך להיות בהיכון... יש חשש למוקשים... סע לאט ובדוק כל הזמן
שאנו אחריך.... סגור מדפים..."
"כאן אחד בית, רות עבור" אני עונה ועוקף את ניר. ניר מסמן
בהצלחה. אלברטו סוגר את מדפי תא הטען ואני את מדפיי ומשאיר
חריץ פתוח בגובה של שלושה ארבעה סנטימטר כך שאוכל לראות קדימה.

יש בזה סיכון מסוים במקרה של פיצוץ מוקש אך אני לא מוכן לנסוע
בלילה בלי שאראה במו עיניי את הדרך עד כמה שניתן. גם כך קשה
לראות בלילה. הנהג אינו רואה כלום בחושך ואילו המפקד אם ישתמש
בפריסקופ שלו לא יראה הרבה ועל כן חייב הוא להשתמש בעיניו.
ברגעים אלו אני מתפלל. מזמן כבר לא הייתי בבית כנסת.
אני מכוון את יחיאל לנסיעה על דרך האספלט המשובשת ויודע שבעוד
כמה מאות מטרים הדרך הופכת לדרך עפר.
אלברטו כבר דרך את מקלע התותחן ופתח את ניצרת התותח. "מקלע
תותחן טעון ותותח טעון" הוא מדווח. הוא לא המתין לפקודה ממני,
גם הוא מבין שאנו ראשונים ואם ייפלט כדור או פגז אז מה,
מקסימום זה יהיה קדימה, וקדימה אין אף אחד מהגדוד.
אני דרוך כמו קפיץ ומשתדל להישאר על הדרך. יחיאל נוהג בצורה
מעוררת כבוד. הוא נשמע לכיוונים שלי..."ימינה טיפה.." ו "שמאלה
טיפה..." ולפעמים הוא מתקן גם ללא פקודה אם נראה לו כי זיהה את
הדרך.
רק שלא יהיה מארב בזוקות. אני יודע שראשון חוטף ראשון אם כי
אנו די בטוחים בשריון החדש שלנו האמור להגן גם מבזוקות. עד
עכשיו זה היה בתיאוריה ואני מקווה שלא יהיה צורך להעמיד זאת
במבחן המציאות.
אני מציץ אחורה. הפלוגה אחריי. מימיני וקצת רחוק המטוסים עדיין
מפציצים.
אני מזהה נותבים אדומים העפים לכיוון אל חיעאם בגובה הקרקע
ואני מבין כי הצנחנים נמצאים לא רחוק מהעיירה. הם אמורים להגיע
ברכב לקרבת המקום ומשם לכבוש ברגל את אל חיעאם. ידוע לנו שיש
מחבלים שם והכיבוש לא יהיה קל.  
התפוצצות כמאה מטר ממני ואנו קופצים.
"לא לדאוג... זה קטיושה..." מרגיע ניר בקשר.  
איזה לא לדאוג , רמבו היה משתין מפחד. אנו דואגים וטוב שאנו
דואגים. אמנם קטיושה לא תשרוט את הטנק אבל כרגע אנו מטווחים
והם יודעים היכן אנחנו ולאן אנו מתקדמים וזה לא נעים.
אני ממשיך להתקדם ולא מבין מדוע. ההתקדמות היא כנגד כל הגיון
בריא ואמר מי שאמר "נותנים לך - קח, מכים אותך - ברח".
יש כמה שיטות למוקשים. יש מוקש רגיל המונח באדמה ועם נסיעה
עליו במשקל הטנק הוא מתפוצץ. יש מוקש המונח באמצע הדרך אשר
מופעל על ידי אנטנה הנמצאת על הדרך במרחק מה מהמוקש ועם קיפולה
על ידי הטנק המוקש מתפוצץ בבטן הטנק. ויש בזוקות המונחות בצידי
הדרך המופעלות על ידי תיל ועם המגע בין הטנק לתיל הבזוקות
יוצאות לדרכן לכיוון הטנק. עם שתי האפשרויות הראשונות הנוכרי
מתמודד יפה. עם האפשרות האחרונה הנוכרי אינו יכול להתמודד
ונותר לסמוך על השריון החדש ולקוות שהוא אכן יממש את הציפיות
ממנו. בכל מקרה אני בקושי רואה את הדרך וסביר להניח שלא אראה
אנטנה או תיל על הדרך. במקרה הטוב אשמע פיצוץ. במקרה הרע ארגיש
אותו.
אנו יורדים מהאוטוסטרדה האספלטית לדרך עפר, אני נזהר שלא
להיכנס לבוץ העמוק משום שעם הנוכרי אצליח להיכנס אך לצאת אני
לא כל כך בטוח.
עברנו כמה מאות מטרים שנראים לי כמו הדרך מחיפה לתל אביב.
שייגמר כבר הסיוט הזה של מדפים סגורים ואוכל להוציא את הראש.
אני זקוק לאוויר באופן דחוף.
נדב מאמץ עיניים לראות דרך הפריסקופ שלו. גם אלברטו מנסה.
הפקודה שלי לירות על כל דבר שזז ורק אחר כך לשאול. אני עסוק
בכיוון הנהג ולא יכול להביט לצדדים.
נדמה לי שהגענו לסוף הדרך החשודה במיקוש.
נו כבר, שתבוא הפקודה שנעצור ואז יעקפו אותי כמה טנקים שאמורים
להיות ראשונים. אני לא אוהב להיות ראשון בלילה ובטח עכשיו.
דממת אלחוט. ניר לא מצייץ ולי נדמה שהם נהנים מזה. בודאי, למה
לא, הם לא ראשונים ויש מי שיחטוף ראשון.
הקול המושיע נשמע בקשר "אחד בית כאן קודקוד" ניר קורא לי
"כאן אחד בית"
"עצור, ותן לי ולשני הטנקים אחריי לעקוף אותך"
אלברטו, נדב ויחיאל קוראים "יש..".
"רות" אני עונה באנחת רווחה.
אני מפנה את יחיאל קצת הצידה תוך הרמת כיפת המפקד. אלברטו פותח
את מדפיו ושנינו נושמים את האוויר הצח ומושכים כל אחד את מקלעו
קרוב אליו בהיכון.
עצרנו, ממתינים לשלושה טנקים לעבור אותנו.
את השלב הזה עברנו בשלום. לא מוקש, לא בזוקות, שום דבר, למזלנו
הדרך הייתה נקייה.
ניר עובר אותי ואחריו אחד ואחד אלף, אנו מתמקמים מייד לאחר אחד
אלף וממשיכים בנסיעה.
הפעם הנסיעה יותר מהירה והכי חשוב יותר בטוחה. יותר בטוחה משום
שעכשיו אנחנו לא ראשונים ומשום שעכשיו אנו נוסעים אחרי עיני
החתול של אחד אלף.
לפנינו שלושה טנקים ומאחורינו שאר הגדוד. עד כמה שאפשר לראות
אני מבחין כי הטנק לפניי מפנה את התותח לצד ימין, אני לצד שמאל
וזה שאחריי לצד ימין וחוזר חלילה. בדיוק כמו בתרגולת   של
נסיעה בשיירה.
מעניין מה קורה בשאר הפלוגות ומה הן הפקודות הנוכחיות בגדוד.
הקשר הפלוגתי שקט כאשר מידי פעם ניר אומר משהוא קצר.
משכתי את מכשיר הקשר הידני והעברתי אותו לתדר הגדוד. אני שונא
לא להיות בעניינים. הצמדתי את השפורפרת לאוזני, אך גם שם שקט.
מימין ורחוק אל חיעאם בוערת, להבות גדולות של אש מכסות את ההר.
חיל האוויר הפסיק לצלול על העיירה לפני מספר דקות, ונראה לי
שהצנחנים כבשו אותה.
פיצוץ קרוב אלינו נשמע. הטנקים לפניי נעצרים תוך כדי ירי כל
אחד לכיוון שלו. גם נדב ואלברטו מתחילים לירות.
"היי נדב, אלברטו, אתם רואים משהוא"? אני שואל ומכניס את אצבעי
לבית ההדק מוכן לירי. לא הבחנתי בשום   דבר מעבר לרעש הפיצוץ.
"לא.... אבל אני רואה נותבים...." אומר נדב במתח נוראי.
"תראה דני... כולם יורים לכיוונים שונים... כנראה שנתקלנו... "
מוסיף אלברטו.
"חדל אש.... תפסיקו לירות ותנסו לראות..." אני צועק. ברעש הזה
קשה לשמוע.
"אחד בית כאן קודקוד" ניר בקשר.
"כאן אחד בית" אני עונה. מה עכשיו? מה הוא רוצה? אני את המשימה
שלי סיימתי.
"כאן קודקוד, עליתי על מוקש... נראה לי שפרסתי זחל... אתה שוב
ראשון... כנראה שיש כאן כמה מטענים... אחד אלף תתקרב אליי, אני
עובר לטנק שלך ואתה לשלי..."
"כאן אחד בית, רות" אני ממלמל ומפנה את יחיאל בעקיפה קלה לראש
הטור.
"כאן אחד אלף, רות..." אחד אלף עונה בעצב.
כנראה שאין נפגעים אצל ניר שכן הוא לא קרא לאף אחד ולא הודיע
כלום. אני מקרב שוב את שפורפרת  מכשיר הקשר הידני ומצמיד אותה
חזק לאוזן. קולו של ניר נשמע בדיווח יבש " קודקוד כאן ונוס...
עליתי על מוקש... אנו צריכים להיות זהירים...  אני מעביר
נוכרי לחזית...  צריך להיות מוכנים למארבים... יש לי נפגע
אחד... לא קשה...    אני עובר לאחד אלף שלי וממשיך.."
"ונוס כאן קודקוד... קיבלתי... תהייה  אתה שני בשיירה משום
שלאחד בית שלך אין אמצעי ראיית לילה..." עונה לו המג"ד.
טוב שחשבת עלינו, אני מהרהר. לפחות הייתם נותנים לי מכשיר
שאוכל לראות קדימה קצת יותר מחמישה מטר.
עכשיו אני באמת מתחיל לדאוג. מוקש אחד התפוצץ. יש נפגע. אולי
יש מארבים וסביר להניח שיהיו כאלה.
הצוות כאילו קרא את מחשבותיי "דני... האם יש נפגעים"? שואל
אלברטו תוך כדי סגירת מדפיו.
"אלברטו... עזוב... בוא נתרכז במה שקורא לפנינו..." מתערב נדב.
גם הוא מודאג.
"יחיאל... תהיה מרוכז בכיוונים שלי...  נדב...  אתה יורה בלי
לשאול... אל תתאמץ לראות ולאחר מכן לירות..." אני מעודד את נדב
וסוגר מדפים.
הגענו לראש הטור.
וכעת...  קדימה... רק שנצא מזה בחיים.
"נהג קדימה לאט" אני פוקד.
יחיאל נשמע להוראה ומתחיל במסע האין סופי.
כמה מטרים עוברים ועפר נכנס בחריץ כיפת המפקד ופיצוץ עז נשמע
לאחריו. עלינו על מוקש. הנוכרי התרומם ונחת שוב על הקרקע.
"נהג עצור..." אני שואג לקשר.
"עצרתי... עצרתי... " יחיאל צווח " אני בסדר... רק חטפתי מכה
ביד מעוצמת     ההדף... אני בסדר..."
"דני... נדמה לי שיש תנועה מצד שמאל..." צורח נדב.
"תירה... אש... אש... תותח אש... מקלע אש..." אני שואג את כל
פקודות הירי.
נדב יורה גם בתותח וגם במקלע לכיוון החשוד.
מאחוריי מצטרפים גם שאר הטנקים בירי לאותו כיוון.
בהמולת   הירי וההתפוצצויות  אני מבחין, אמנם קצת במטושטש, כי
במקום החשוד  יש איזו חבית שאף  אחד לא מצליח לפגוע בה.
"חדל אש... נדב... תזכיר לי לתת לך נשיקה... זה  רק חבית...
ותמשיך להיות דרוך... בפעם הבאה קודם תירה ולאחר מכן תודיע...
נהג התקדם... " אני מורה ליחיאל.
לאחר כמאה מטר שקטים לשם שינוי, אני רואה לפניי מפגש עם דרך
אספלט.
"קודקוד כאן אחד בית... לאן..? אני שואל
"כאן קודקוד... עצור... אני ממשיך  מפה... ותודה..." עונה
ניר.
"סיוט מספר שניים נגמר... עוד כמה כאלה וחוזרים לבסיס..." אני
אומר בקשר הפנימי.
אלברטו לא יכול להתאפק "יאלה... חבר'ה... גומרים הולכים..."
כולם צוחקים בהקלת  מה.
אני ואלברטו פותחים מדפים ואני מכוון את  יחיאל לנסיעה אחרי
הטנק השני. יחיאל, כבר מתורגל, נצמד מייד לעיני החתול של
'אחד'.
השיירה ממשיכה לנסוע.
למיטב זכרוני אנו צריכים להגיע לקראת אור ראשון ליעדים
הראשונים שלנו ומשם להתקדם על פי הנתונים בשטח ולפי ההתנגדות
שתהיה לנו אם תהיה.
עוד מעט יעלה השחר. אנו כבר כמה שעות ארוכות מתחילת הפעילות.
הטנק לפניי נעצר.
"קודקוד ,  כאן אחד, אני תקוע" מדווח הוא לניר.
"כאן קודקוד, מה הבעייה"?
"כאן אחד, כנראה בעיית מנוע"
"כאן קודקוד, שהחוליה הטכנית תגיע אליך ותתקן. אחד בית עקוף
אותו ותמשיך אחריי, כולם לעקוף  את אחד ולהמשיך" מחליט ניר.
"קודקוד, כאן אחד בית, מימין יש בוץ ואני עלול להיתקע"
"אחד בית רד לימין ועקוף את אחד" עונה לי ניר ללא היסוס.
"כאן אחד בית, אני אתקע" אני מתעקש. הבעייה עם הנוכרי היא
שבבוץ קשה לתמרן ובבוץ עמוק הסיכויים גדולים שגלגל  ההינע
ייהרס מאימוץ יתר.
"אחד בית כאן קודקוד, חדל ויכוחים והתחל בנסיעה" פוקד עליי ניר
ולא משאיר לי ברירות.
אם זה היה אימון הייתי מסרב אבל אין ברירה ואני מכוון בזהירות
את יחיאל בתקווה שאקח את העקיפה בצד הקרוב יותר לכביש האספלט.
הטנק של אחד אינו מאפשר לי הרבה תימרונים ומיקומו מכריח אותי
להיכנס לתוך מה שהיה פעם אדמה קשה.
"אחד בית כאן קודקוד, יותר מהר..." ניר מאיץ בי.
"יחיאל אל תיכנס ללחץ. סע לאט..." סמכתי על חושיו וחושיי כי
ברגע שנרגיש כי אין לנו סיכוי להתקדם אזי ניסע אחור ואוליי
נוכל לצאת מזה.
עשרה מטרים התקדמנו כשיחיאל אומר לי "דני,  עוד מטר שניים
והטנק לא סוחב..."
"תמשיך לאט, אין ברירה. כל הגדוד אחרינו..." אני עונה. מצד אחד
ברור לי שהוא צודק, מצד שני ניר לוחץ וכנראה שגם המג"ד לוחץ
עליו.
"אחד בית כאן קודקוד. לחץ על הגז..."
שיפסיק כבר ללחוץ. אם אתקע יהיה פחות טנק בפלוגה ועוד יותר
חשוב יהיה פחות נוכרי.
"יחיאל,  סע, סע יותר מהר... בסוף עוד יאשימו אותנו   שבגללנו
הפסדנו את המלחמה...  הכל בגלל אחד בית... סע כבר... יהיה מה
שיהיה..." אני נכנע.
שלושה מטר נוספים עברנו והטנק עוצר. המנוע מתאמץ אך הטנק לא
זז.
"מה העניינים יחיאל"? אני שואל כאילו שאני לא יודע.
"נתקענו... אני מנסה להכניס לניוטרל, ללחוץ על הגז עד הסוף
ולאחר מכן להכניס להילוך... אני מקווה שזה יעזור..."
הנסיונות אינם עוזרים. וכאשר יגורנו בא לנו. אנו תקועים עמוק.
"קודקוד כאן אחד בית, אנו תקועים..." אני מדווח ביבושת. אני
רוצה לכעוס ולומר 'אמרתי לך...' אך לא אומר.
"שניים אלף כאן קודקוד, חבר אל אחד בית כבלים ותנסה לחלץ אותו
אחורה..." מורה ניר.
"קודקוד כאן שניים אלף, רות..."
"קודקוד כאן אחד בית, אני מציע שתעקפו אותי והחילוץ ינסה לחלץ
אותי... אני לא מאמין שזה אפשרי..."
"אחד בית, ננסה... אני צריך אותך לידי..." עונה לי ניר.
למרות שאני לא מאמין שהלילה אצה מפה אני מבקש מאלברטו שירד
ויעזור לשניים אלף לחבר את הכבלים למקומם.
שניים אלף מתיישר מתקדם לעברינו. הלוואי ולא היה לנו נוכרי.
הוא מתיישר מאחוריי ומתחבר אלינו בעזרתו של אלברטו. כל האירוע
אורך כמה דקות.
עכשיו הסיכוי לצאת הוא התיאום בינינו לבין הטנק הגורר. אנו
צריכים לאחד מאמצים בתאום מושלם של הפעלת הכוח בטנקים באותו
רגע ממש.
"אחד בית כאן שניים אלף, אני מוכן..."
"כאן אחד בית, גם אני... לקריאה שלי שנינו נוסעים אחורה בכל
הכוח..."
"יחיאל... ברגע שאני אומר 'סע' בקשר חוץ... אתה לוחץ בכל
הכוח..." אני מנחה את יחיאל ומתפלל תפילה חרישית. אנחנו לא
אוהבים להישאר מאחור.
"שניים אלף כאן אחד בית... סע... סע..."
שני הטנקים בעלי מנועים רבי עוצמה נאנקים, במאמץ לזוז אחורנית.
הטנק מתחיל לזוז אחורה.
"דני, הטנק זז..." יחיאל מתלהב.
"כן... כן... אנחנו יוצאים מזה..." אני קורא בשמחה.
זזנו מטר אחד ונעצרנו שוב. אני מביט קדימה לאיזור הנוכרי ונדמה
לי שכמעט חצי נוכרי בתוך הבוץ. במצב הזה אין סיכוי לצאת.
"יחיאל... אכלנו אותה..." אני אומר בלי חשק.
"קודקוד כאן אחד בית... אין סיכוי... נמתין לחילוץ שיגיע..."
"כאן קודקוד, כולם עוקפים את הטנקים התקועים ומצטרפים אליי..."
ניר מורה לפלוגה ללא שינוי בקולו. לפחות היה אומר לי מצטער...
מתנצל... לא, שום מילה בכיוון הזה... תודה ניר... .
אלברטו מזנק למטה ומשחרר את הכבלים על מנת ששניים אלף יצא
לדרכו ועולה חזרה, מקלל את הנוכרי ואת מי שהמציא אותו. בליל
הקללות כולל גם כמה מילים בספרדית שאני לא מבין אך ברורה לי
רוחם.
"היי אלברטו... לקחת לי את המילים מהפה..." אני יורה לעברו.
"זה לא מצחיק..." עונה לי הוא ומתיישב על הצריח במבט עגמומי על
השיירה העוברת אותנו.
"קודקוד כאן שניים אלף, אני לא מצליח לצאת..." מפתיע אותנו
שניים אלף.
"כאן קודקוד, תמתין לחילוץ..." עונה ניר.
כל הכבוד, קיבלת שכל, אבל למה לא קודם...?
יופי של פעילות. ארבעה טנקים תקועים וביניהם שני נוכרים. בקצב
הזה יגיע רק טנק אחד ליעדים...
זה הזמן לסיגריה... אני נכנס לתוך הצריח וקורא לאלברטו. אני,
הוא ויחיאל מעשנים ומזה כמה שעות לא באה אל פינו סיגריה.
אלברטו נשאר בחוץ.
"א ל ב ר ט ו... אתה לא רוצה לעשן... "
שנייה עוברת והאדון כבר מתיישב בתוך הצריח בתנוחת הפסקת
סיגריה.
בחוץ רעש התפוצצויות של ארטילריה, שלנו ושלהם. אנו כבר מבדילים
בין יציאות הפגזים שלנו לשלהם. בדרך כלל הם יורים קטיושות
ולפעמים מרגמות. אנו יורים ארטילריה כבדה הרבה יותר ובקצב
העולה עליהם עשרות מונים.
מידי פעם אנו שומעים יציאת קטיושה וכשהשריקה ממאנת להישמע אנו
ממתינים לנפילה קרובה. שנייה שתיים לפני הנפילה הקרובה כולנו
מתכווצים כאילו שנהיה יותר קטנים ואז נשמעת ההתפוצצות ואנחת
רווחה נשמעת מפינו. לא הרגשנו, רק שמענו.
הגדוד חולף לידינו במסע אל תוך הבוקר ואל היעדים שסומנו לו.
אנחנו בהפסקת סיגריה ונדמה לי כי ההפסקה תהיה ארוכה. החילוץ לא
יגיע אלינו אלא רק לאחר שכל הגדוד יתרחק מאתנו לפחות כמה
קילומטרים.
קצת עצוב לנו אם כי המתח הנוראי חלף בשלב הזה גם משום שאנו
תקועים מאחור וגם משום שכשנכנסים למצב הזה לזמן ממושך נעשים
אדישים מה כלפי המתרחש מסביב וכלפי הסכנות. אחר כך יתברר לנו
כי האדישות והביטחון שדבר לא ייפגע בנו יהיו בעוכרינו ויסכנו
אותנו.
"דני, מה אתה אומר... מה אתה חושב שהלך לנו... ההינע או
המנוע..."? שואל אותי יחיאל.
"נו... אתה הנהג... תגיד אתה" אני עונה.
"גם המנוע וגם ההינע" אומר אלברטו.
"לא... אני חושב שהלך ההינע... עובדה שהמנוע עובד ומתאמץ..."
עונה יחיאל.
"ומה חושב נדב..." אני שואל. היה קצת שקט מהפינה שלו בדקות
האחרונות.
אין תשובה.
"נ ד ב ... " אלברטו קורא.
שקט. האסטרונאוט נמצא בטיסה או שהוא ישן.
כולנו צועקים "נ ד ב ...".
"כן... כן... מה קרה..." ממלמל נדב "איפה אנחנו..."
"תרגע... אנו עדיין תקועים... אבל איך אתה מצליח לישון... עם
כל הרעש הזה..." רוטן אלברטו ואני לא יודע אם מתוך פליאה או
מתוך קינאה.
הבוקר עומד לעלות ולא ישנו קרוב ל24 שעות ואנו עתידים שלא
לישון עוד הרבה זמן. שתי החלטות גמלו בלבי באותו הרגע, האחת,
לפני כל תזוזה או מצב חשוד אבדוק האם כולם ערים, והשניה, לנצל
כל רגע שקט לסבב של שינה.
"הבנתי את הרעיון... עד שיגיעו החילוץ נתחיל בסבב שינה... נדב
ויחיאל יישנו ברבע שעה הקרובה ואני ואלברטו נהיה ערים... לאחר
מכן נחליף..." אני עושה סידור שינה בצוות ומקווה שבתוך הרעש
והמתח נצליח לתפוס נמנום מהיר.
"לילה טוב..." נדב ממלמל במהירות.
הוצאתי את ראשי מהטנק.
רעש המנועים והזחלים מתרחק מאתנו ועוד רגע כבר לא נשמע את
אחרוני השיירה. בינתיים אין סימן לחילוץ.
אנו לא לבד, שני טנקים נוספים לידינו, גם הם תקועים, וזה נותן
הרגשת ביטחון נוספת.
רבע שעה עוברת ואלברטו סופר את השניות.
"היי... נדב קום... עכשיו תורכם לשמור..." קורא אלברטו
הפלא ופלא, נדב מתעורר ושואל "להיות למעלה"?
"כן... שב על הכיפה... אל תישן..." אני עונה ופונה ליחיאל
"יחיאל... קום... תהיה עירני... פתח מדפים ועלה לצריח... נדב
יהיה אחראי על המקלע שלי ואתה על המקלע של אלברטו..." אין טעם
להשאיר את יחיאל בתא הנהג, הרי הטנק אינו יכול לזוז.
גם יחיאל מגיב ותוך דקה הוא למעלה.
אלברטו תפס תנוחה מתאימה ומנסה להרדם.
אני מוריד את כיסא המפקד למינימום ולפני שאני נכנס לתנוחה
הידועה אני שם לב כי הראות בחוץ נעשית ברורה יותר והשחר עולה.

התיישבתי. עוד כמה דקות יהיה סוף סוף אור.
איני איש של בוקר, בשעות האלה אני אוהב לישון ובצבא לא תמיד
ניתן. בדרך כלל בשעות האלה מתעוררים ומעירים ואני שאוהב שנת
בוקר מושבע הסתבכתי לא פעם בגלל אהבה זו.
הנחתי את ראשי והבטתי כלפי השמיים. הכוכבים שבינות העננים
הדלילים מתחילים להיעלם ורק החזקים שבהם עדיין מאירים. אור
היום הגואל מתפזר על פני הארץ הזרה הזו ואני לא שקט, אבל
העיניים, העיניים דורשות את שלהם ואני ממריא אל רבע שעה של שנת
תינוקות לא רגועה.





היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 28/7/01 12:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריאל הדר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה