דממה, יכול להיות שאני לא שומעת כלום אבל יש רעש.
אבל עדיין דממה.
מסתכלת סביבי ולא רואה כלום חוץ מבניינים גבוהים מלאים בחיות
שאפילו עיניהן נראות לי רעות, אך גם החיות לא מצייצות.
שקט, הנה אני שומעת, אלו צעדיי שדורכות על האדמה.
"אל תזוזי", אמר לי ילד שאפילו את שמו אני לא יודעת, אך מכירה
אני אותו כבר 6 חודשים. "את עושה רעש, ששש".
לא זזתי ממקומי, שקט עלי אדמות, עד שלפתע הנה עוברים חיילים,
הם רעים. פעם אחת ראיתי את אותם חיילים בעיר אחרת וילד אחר
ששמו היה יודה אמר לי להזהר מהם, אך זה היה ממזמן, עוד לפני
שלקחו את אמא ואבא. ידעתי שעלי להזהר, אסור להשמע קול ליד אותם
חיילים, הם היו מפחידים ולא רציתי שיראו אותי. הרגשתי את רגליי
רועדות מעצמן.
בכדי לא להרעיש יותר מהרצוי, התיישבתי על האדמה מלאת הקוצים.
הנה עובר עוד אדם ובידיו דברי מאפה, החיילים הלכו ולא נראו
באופק. זהו יום המזל שלנו, האופה השמן לא שם לב, אך נפל לו לחם
על האדמה. לא ידעתי האם עלי ללכת ולקחת, פחדתי שמא יחזרו אותם
חיילים מפחידים; מצד שני לא נותר בי הכח ללכת ולרוץ. הילד ששמו
אני לא יודעת רץ כהרף עיין, כאשר אף אחד לא שם לב וחטף את
חתיכת המאפה מן האדמה.
אמיץ הוא היה, ועיניו מלאות בטוב. הוא חיכה ולא התחיל לאכול את
הפיסה עד שכולנו התאספנו. היינו חמישה ילדים: אני, יודה, הילד
ללא השם ועוד שניים שהיו מידי פעם מצטרפים לאכול איתנו. התחלנו
לחלק את הפיסה בעודה חמה. אושר בפני כולם, יודה שהיה ילד רזה
מאוד היה אוכל את כל האוכל שלו בפעם אחת, לא נותן לחך לטעום,
להתענג.
ואני לאט לאט בלא מפריע אכלתי את החתיכה שלי והתענגתי על מה
שעשויה להיות ארוחתי האחרונה.