.30
יש לו נוף משגע מהמשרד. מחדרו שבקומה האחרונה אפשר לראות את כל
חופיה של העיר תל אביב. הוא יושב בכיסא מהודר, משחק בטבעת בצבע
כסף שעל זרת יד ימינו, מביט רחוק ככל האפשר אל עבר האופק,
מחשבותיו במקום אחר, הוא שבוי שלהן, שבוי בהן. מעניין אותו היה
לדעת מה עלה בגורלה של אותה תמונה שהייתה תלויה על הקיר מעל
למיטתה.
מסביב, כולם כמו בבית משוגעים, יוצאים מדעתם רק בכדי לעמוד
בלוח זמנים צפוף, האוויר דחוס, האווירה מחניקה, כמו חבית נפץ
העומדת להתפוצץ בכל רגע, גם הוא. לפתע נפתחת הדלת, מבעדה נכנס
הבוס שלו ופניו מבשרות רע. "מה אתה חושב שאתה בדיוק עושה, אתה
יודע שעוד חצי שעה יש ישיבת סיכום ובמקום זה אתה בוהה בחלון!?
מה יהיה איתך? ואמרתי לך כבר אלף פעם, תסתכל אלי כשאני מדבר
אליך!"
אבל הוא לא הסתכל, רק המשיך להביט מבעד לחלון הגדול, מסובב את
טבעת הכסף שעל אצבע יד ימינו, ובנימה שקטה, ללא כל אירוניה,
כשפניו ממוקדות באותה נקודה בלתי מוגדרת אי שם בקו האופק, השיב
ברוגע "יהיה בסדר, אנחנו נהיה בסדר". ולמרות שדבריו נאמרו
בלחש, כנראה שעדיין לא בלחש מספיק, שכן התגובה לא איחרה מלבוא.
"ידידי, סוג כזה של הומור לא מתאים למשרד כמו שלנו, נדבר על זה
כבר אחרי הישיבה". והם אכן דיברו, וכבר ביום המחרת, שוב, הוא
חיפש מקום עבודה חדש, ולא ממש היה אכפת לו. בכלל, זה כבר הרבה
מאוד זמן שלא היה אכפת לו מכלום, כלום חוץ ממנה, אולי.


.27
היה לו ברור שזה יגיע. היא לא הפסיקה לבכות והיא אמרה משהו על
זה שהוא לא מתחבר לרגשות שלו, על זה שהיא רק עכשיו מבינה
שבשלוש השנים האחרונות היא הייתה בעצם לבד וגם שהיא לא מצליחה
להבין למה הוא שומר עצמו סגור בחומות של בטון גם מאילו הרוצים
רק בטובתו, שאיכפת להם, שאוהבים אותו ללא גבול. על קירות החדר
החשוך ריצדה להבתו של נר קטן בצבע כחול, נר שאמור היה לחמם
באורו לפחות עוד ליל אוהבים אחד, וכמה אוהבים שהם היו. כברק,
הכתה בו המחשבה, שזו אולי הפעם האחרונה שהוא יושב על מיטתה,
בחדר הקטן שהוא כל כך אוהב, שמכיל את ריח המצעים הפרחוני האהוב
שלה, את כל פילוני הפלסטיק הקטנים שהיא שמה על השידה שלצד
המיטה, ובעיקר, את התמונה שעל הקיר, צילום של ילד קטן העומד
ערום על קו המים, ידו האחת מעל מצחו מסוככת מפני קרני השמש
הבוהקות, בוהה בשקיעה. אין לו שום דבר שהוא חייב לחשוב עליו,
מוכרח לחשוב עליו, לפחות לא על שום דבר רע. ילד שעדיין לא ראה
דבר שלא צריך לראות בעולם הזה, ילד שיש לו מחשבות של ילד והוא
פשוט שמח לעמוד שם, כשכפות רגליו טובלות במים הקרים בעודו מביט
בכדור הכתום, העגול, הגדול, נמס לאיטו אל תוך הצבע הכחול האין
סופי. אולי זיכרון זך אחד אחרון שנותר בו מפלאי עולם זה. ואף
שלא זכר את החוף, כמו גם את הילד אותו הנציחה אימו מבעד לעדשה
באותו יום שטוף שמש, הוא אהב את הטוהר שבתמונה, ואת עצם זה,
שהרגע היה פעם שלו. הוא אהב, אך גם נעצב מלהביט.
שתיקה ארוכה מילאה את החדר. הוא לא הפסיק ללטף את כף ידה
הקטנה, העדינה, מידי פעם החזיק אותה בשתי כפות ידיו תוך שהוא
מהרהר בשתי הסיבות מדוע אין טעם להניא אותה מלעזוב. הסיבה
הראשונה הייתה נעוצה בה. הוא הכיר אותה מספיק טוב בכדי לדעת,
כי מאותו הרגע שהתגבשה בה החלטה, דבר לא ישנה אותה. נכון, אולי
הייתה רוצה לפחות שינסה, אבל גם אז, לכל היותר, היה זה רק
בשביל הניחום שבהרגשה הטובה, בין כך ובין כך ידע, היא ממנו,
הולכת. כל כך חזקה ובטוחה הייתה באופייה, שכן אחרת, לא הייתה
נשארת איתו זמן כה רב מלכתחילה. הסיבה השנייה הייתה נעוצה בו.
כבר הרבה מאוד זמן רצה שזה יקרה. שתיקח איתה את שמחת החיים
שלה, את החיוך הילדותי הממיס שלה, את נשיכת השפה התחתונה
השובבית שלה, ושתלך. שתלך ממנו למישהו אחר, שייתן לה את כל
אותם הדברים שהוא הרגיש שהחסיר ממנה. מישהו תמים, נקי, שיהיה
בשבילה כמו דף לבן. מישהו שיוכל גם לאהוב את החיים, לפחות כמו
שהיא אהבה.
"רק תודיעי לי מידי פעם שאת בסדר, שלא קרה לך כלום, כדי שאדע,
אחרת אני אצא מדעתי" ניסה לומר בנימה החלטית שלולא רעד מיתרי
קולו הייתה נשמעת גם מהימנה משהו.
הבכי רק הפך לתסכול. "אלוהים! אתה רואה על מה אני מדברת? אתה
אף פעם לא עונה בכלל לעניין. אני אומרת לך שאני עוזבת ובמקום
לנסות להציל את המצב אתה כבר מקבל את ההחלטה שלי כדבר מובן
מאליו ועוד אתה רוצה שאני אודיע לך שהכול בסדר איתי? למה אתה
אפילו לא מנסה, לא נילחם, חלילה שתבכה?!"
לסיוטים בלילה היא התרגלה. לקום בתוך מיטה ספוגה בזיעה, זיעה
שלו, כאילו ורק שב מריצת מרתון, התרגלה. תמיד הייתה קמה באישון
לילה בלי שמץ עצלות להביא מגבת לנגב בה את גבו, לייבשו, אחר כך
הייתה מניחה ראשו על שדיה, וללא צורך במילים, אף לא הגה, מלטפת
שערותיו באיטיות עד ששוב היה נרדם, ברוך, בסבלנות, כמו שרק
מאהבה ניתן ללטף. אפילו להתפרצויות הזעם הבלתי צפויות שלו
התרגלה. פשוט הייתה מתעלמת, עוברת לחדר אחר, לפעמים הולכת
לחברה, או סתם מעמידה פני עסוקה. אחרי דקה היה נרגע ושוכח
כאילו לא היו דברים מעולם. לא שהוא היה בן אדם אלים, ההיפך
הוא, שכן כמו במגעו, גם בנפשו היה עדין מאוד, עדין עד כדי
זהירות. זהירות שנבעה בעיקר מתוך הכרה עצמית, מתוך ידיעה
פנימית, אך זהיר ככל שהיה, כמו נרדף על ידי עצמו, ליוותה אותו
האלימות לכל מקום.
כשהייתה לוחצת עליו לדבר על הדברים, או סתם חוקרת במבוכי נפשו,
מהר מאוד הייתה נתקלת במבוכים מפותלים, חשוכים, ללא נקודת
התחלה, ללא סוף, ותמיד, תמיד הייתה מוצאת אותו בסופו של דבר
באותה תנוחה מוכרת, יושב כשראשו שמוט לרצפה, על פניו הבעה של
ילד בבית הספר אשר נתפס במבוכתו על שלא הכין את שיעורי הבית,
משחק בטבעת הכסף שעל זירתו הימנית, תמיד סיבוב מלא אחד ימינה
ומיד אחריו סיבוב שמאלה, וכך חוזר חלילה, מחכה שהרגע יחלוף,
נבוך, מבולבל, עד שהייתה מרפה. אחרי שכבר הייתה מרפה תמיד חשה
בחרטה עזה, כמו אותה מורה אשר בדיעבד גערה יתר על המידה בתלמיד
הסורר בפני הכיתה כולה. בסוף, בריטואל קבוע, הייתה מחבקת אותו
חיבוק חזק חזק, מהסוג שמכווץ צלעות, מהסוג שמשכיח את העז
שבכאבים, גם את הקל שבהרהורים, ובליבה הייתה חושבת שהיא כל כך
אוהבת אותו שכל השאר בכלל לא משנה. יותר מכל אהבה היא את הדרך
בה היה תמיד מקדיש את כל כולו לכפות ידיה, מלטף אותן, מעסה
אותן, מנשק אותן, כל אצבע, מכל כיוון, בכל וריאציה אפשרית,
בריכוז וסבלנות אין קץ, כאילו היו אלה כפות ידיים של קדושה.
לכל היא התרגלה. לכל, מלבד לריחוק.
והוא ישב שם, על קצה המיטה, בתנוחה הכול כך מוכרת שלו, והוא לא
בכה. ולא בגלל שהוא לא רצה, אבל דווקא התפרצויות הבכי שהתרחשו
לפרקים, היו שלא בשליטתו, מבלי שהבין בעצמו מה בדיוק מתרחש
בתוכו ולמה זה קשור, רק מעין תחושה כללית קיננה בו שמשהו מאוד
לא בסדר בו, בעולם הזה.
"אתה חייב לדבר עם מישהו" אמרה כשעמדה כבר ליד הדלת. והוא כל
כך רצה לדבר, לדבר איתה, אולי היא תבין את מה שהוא בעצמו לא
היה יכול להבין, אך המילים פשוט לא יצאו. כאילו הושתק קולו,
שוב, כמו בלילה ההוא, מן פסיביות בלתי מובנת, שאין בה כל
היגיון, פסיביות שכפה על עצמו, שכפו עליו החיים. ולפני שהספיק
לסדר את מחשבותיו המבולבלות היא אמרה "שורפות לי כבר הלחיים
מרוב דמעות" וטרקה אחריה את הדלת. הוא נכנס לאוטו ונסע לשום
מקום מוגדר. הוא ידע שהוא לא יכול לתת לה את שמגיע לה, את אשר
היא צריכה, את אשר היה רוצה לתת, ומרוב כאב שרף לו הלב. והוא
לא ראה אותה יותר.


.24
הוא חשב על זה שסך הכול הוא די צעיר, אך יחד עם זאת תמיד מלווה
אותו אותה ההרגשה שעבר עליו כבר כל כך הרבה, שחלף זמן כה רב
בחייו הקצרים, מסע ארוך, כבד, ציפייה מייגעת, למשהו טוב שלעולם
לא מגיע. הוא ניסה להיזכר אם פעם אהב את הארוחות המשפחתיות
האלו בחגים, אך גם הפעם, שוב, בגד בו זיכרונו. ממש כאילו
שמהלילה ההוא התחילו חיים חדשים, ולפני כן הכל היה רק חלום.
כמה רוצה היה להחליף את היוצרות, עכשיו חלום - ולפני -
מציאות.
בן דודו, שהגיע מביקור מחו"ל, התיישב לידו בכורסה שבסלון.
כנוהג קבוע, מיד פצח בשיחה שגרתית על זיכרונות ימי החברות
הטובים בבית הספר היסודי. "תגיד" הוא שאל, "ממתי בדיוק הפכת
לכזה בן אדם רציני? בבית הספר היית הליצן של הכיתה ועכשיו כבר
בקושי שומעים אותך". הוא ענה תשובה מנומסת, קרה וקצרה, העיקר
שיעזוב אותו לנפשו. בהמשך ארוחת הערב שמע את אביו זורק בחלל
המטבח איזו הערה על כך שאחרי שהוא גמר צבא הוא הפך להיות בחור
רציני, שקט, והנה או-טו-טו הוא מסיים גם אוניברסיטה ושהוא עוד
יגיע רחוק. רק שהוא כבר היה רחוק, רחוק מהשיחה, מהמקום, מעצמו.
רחוק מאוד, ועד כמה, איש לא ידע. השאלה ששאל בן דודו בתחילת
הערב הביאה אותו לנסות להעלות זיכרונות מתקופת ימי בית הספר.
איך התנהג הליצן השובב הזה פעם, איך הרגיש, על מה חשב. אך
מחשבות מסוג זה רק תסכלו אותו ושוב, הוא שקע, עמוק במחשבות שלא
מובילות לשום מקום טוב, מחשבות שלא ניתן למצוא בהן מרגוע. כך
ניסה להיזכר, אם גם פעם, כשהיה ילד שנא כל כך. שנא את הימניים,
את השמאלנים, את הקיצוניים, את הרוסים, השוטרים, את הישראלים,
את הישראליות, את הצבא, הממשלה ואת מי ומה לא בעצם. בעיקר שנא
את כל אלה על כך שפעם הם גרמו לו להאמין שהוא אוהב אותם, כל כך
אוהב, עד שהיה מוכן גם למות למענם. אפילו את השירים העצובים
שמשדרים ברדיו שנא, בגלל שגם ככה, בלעדיהם, קשה היה לו לקחת את
החיים. רק את עצמו, דווקא לא שנא. וחבל. לפחות היה מרגיש משהו.
אבל לא. את עצמו הוא לא אהב ולא שנא, לגבי עצמו היה פשוט אדיש
- הוויה ומחשבה, עולמות מנותקים, לא קשורים. רק מועקה שקטה
פיעמה בו, חרוזים קטנים שנקרעו מעל שרשרת נפשו ושנתפזרו לכל
עבר על פני אספלט שחור, בלילה אחד, כמו כסף קטן הנשמט מכף ידו
של נוסע הממתין בתחנה שנייה אחת לפני שהאוטובוס מגיע. אף אחד
לא עוצר לעזור לו לחפש את המטבעות, והאוטובוס, הוא אינו ממתין.
כולם עלו על ההסעה, המשיכו ליעדם. כמעט כולם הגיעו. כמעט.


.20
באוזניו הדהד צפצוף חזק ורציף, כמו טלוויזיה של פעם ששכחו
לכבותה אחרי סיום השידורים בחצות. בעיניו נראה רק ערפל לבן
סמיך כשלג, מעורבב בעשן שחור סמיך לא פחות. מפליא היה הדבר
ששילוב העשן השחור בערפל הלבן לא יצר את צבע האפור המתבקש, שכן
ממש כמו בחיזיון תנכי, כל צבע, שתי וערב, שמר על ייחודו שלו.
השחור היתמר אל על, חודר בסלסול מעגלי מבעד ללבן שריחף בכבדות
מספר מטרים בלבד מעל פני הקרקע, מעל פניו ההמומות. תחת גבו הוא
חש ברטיבות דביקה ולא עבר הרבה זמן, או אולי שכן, עד שהבין כי
הוא שוכב בשלולית של דם. בריכה של דם אדום, סמיך, שבהק באור
ירח מלא אשר האיר על כפר ערבי קטן בלילה הארור ההוא, המקולל
ההוא. הוא ניסה לקום, אך לא הרגיש באבריו. בגלל שבאוזניו, כמו
גם בעיניו, לא היה כל שימוש מועיל לשפוך אור על המצב, הוא מילא
אפו באוויר הקר. את הריח של אותו הלילה, לא יישכח עוד לעולם.
ריח בשר חרוך, מהול בחומציות חריפה של אבק שריפה, עופרת ועשן.
הוא הביט על חזהו, מבעד לחולצת החאקי הקרועה ראה את פעימות
ליבו הולמות בעוצמה שטרם ידע כמותה בחייו, כמו פטישי ענק המכים
מבפנים, מאיימים בכל מכה המרעידה את בית החזה להתבקע לשניים-

בם - בם
בם - בם
בם - בם

כה מבוהל היה, עד שהפך אדיש למציאות, למקום, למה שקורה, למה
שקרה, כמו היה צופה מן הצד המתבונן בסרט אימה על אדם שיצא בזה
הרגע מתוך רחם, אל עולם חדש, עולם של תופת. כל שאיפה של האוויר
הקר לוותה בבחילה עקב ריח המוות החריף, כל נשיפה פלטה אדים
לבנים כקיטור של קטר משא, קטר שדהר בקצב פעימות ליבו. הוא סובב
את ראשו, לאט, לצד ימין. על האספלט השחור, כעשרה סנטימטרים
מראשו הייתה מונחת כף יד. מוטת על גבה, מאזור הפרק יצאו מיני
גידים ועצמות, הזרת והאגודל היו חסרים, הזרת קטועה בחלקה,
האגודל קטוע במלואו. שלוש האצבעות הנותרות, מפויחות משחור, היו
מכווצות כלפי השמיים, כמו ידו של קבצן המבקש נדבה, מבקש רחמים
ביד פצועה. הוא בחן את כף היד, במשך דקה, או אולי שעה, כנראה
שלבטח כבר למשך שארית חייו. הזמן הפסיק מלכת, הוא הוחלף במימד
קבוע של צליל צורם וקרוע שלא הפסיק להדהד מבין אוזניו. הוא
ניסה לאבחן אם כף היד שייכת לאחד מחבריו, או שמא היא שייכת
לאחד משלהם. לא עלה בידו לעשות כן, ופתאום, הניסיון נראה לו
חסר טעם וטיפשי. משונה היה הדבר בעיניו שהוא מצא לנכון להשקיע
זמן כה ממושך בפענוח השאלה האם האיבר התלוש המונח לצידו הוא כף
יד ימין או שמא כף יד שמאל, ולמרות שהתשובה לכך, חרף הסיטואציה
ההזויה והאצבעות החסרות הייתה די פשוטה, היא איחרה מלבוא, עוד
שנים רבות מנשוא, אם בכלל. לפתע חשב עד כמה מוזר הוא הדבר כי
אין לו כל שמץ של מושג היכן נמצא נשקו האישי והדבר אפילו לא
מטריד את מחשבתו, לזוז, בין כה וכה לא היה יכול. לאט, הוא
החזיר את ראשו למרכז. מסך העשן הכבד המהול בערפל הקר של הלילה
התפזר מעט בינתיים, שלא כמו ריח הבשר החרוך, ובעדו נפער צוער
קטן ממנו יכול היה להביט אל הכוכבים שבהקו בהרמוניה שמימית.
הוא סובב באיטיות, את ראשו שמאלה. כמה גופות, פיסת עור קטנה
עליה שיערות שחורות צפופות, כנראה חלק מקרקפת של מישהו, רכב
מסחרי בוער מנוקב באלפי כדורים שגרמו לו להיראות כמו גבינה
שוויצרית משובחת, שמעולם לא העלתה צחנה כה חריפה כמו צחנת
המוות של אותו הלילה. גופו חש בקור עז, מבחוץ ומבפנים, ולא היה
ביכולתו לשמוע את שיניו הנוקשות במהירות. הוא הביט על כפות
ידיו וראה שהן רועדות, אך הוא לא חש בהן.

כל שנותר בזיכרונו לאחר מכן, הן צעקות עמומות, דיווחים בקשר על
היתקלות, הרוגים, כמה פצועים, משלנו, משלהם. אחר כך התעורר
בבית החולים, מאחורי וילון ירוק הוא רואה מספר אנשים מדברים אך
קולם לא נשמע, באוזניו עדיין מהדהד אותו צפצוף חזק וצורם.
הוילון מוסט, נכנסת מישהי בחלוק לבן ארוך, כנראה רופאה, עורכת
מספר בדיקות, יוצרת קשר עין, הן בצבע ירוק. מעלה חיוך אימהי על
פניה, ובקושי בקושי, מבעד לצפצוף הבלתי פוסק בראשו הוא שומע
אותה אומרת "בוקר טוב לך ילד יפה, חזרת אלינו? כי אם כן יש לי
בשורות ממש ממש טובות בשבילך. יש לך מזל גדול, אתה תהיה בסדר
גמור".


.0