אבל למה להקדים מאוחר למוקדם? מחול השדים החל שנה קודם לכן
כשאודי בן-עזר חזר משליחות עלומה בארגנטינה ובדרך עצר בניו-
יורק. כל שרצה היה לראות איזו הצגה טובה, להביא איזה תקליטור
מתנה לחברה בבית. ירד ל - 42 אך עוד הוא מסתובב בטוואר רקורד,
שמע מישהו מדבר ערבית. לאודי יש מזל כזה למשוך אליו צרות. איש
אחר היה בטח מרים רגלים ומסתלק, אפילו אם הוא מבין ערבית, אבל
לא אודי. הוא התקרב על קצוות אצבעותיו והאזין בדריכות. מה
ששמע בהחלט לא מצא חן בעיניו ועכשיו כבר שכח לגמרי בשביל מה
נכנס לחנות התקליטים והחל לעקוב אחרי הבחור הנראה אמריקני אבל
בעל מבטא הערבי ואודי שהוא בעל ניסיון יכול גם לזהות את
מקור המבטא - אירן.
עוד החשודים יוצאים מהחנות ואודי בעקבותיהם. הם פונים אל
כיוון הסוהו, רעיון שלאודי בכלל לא נראה, אבל אודי הוא כזה מן
טיפוס. רואה משהו מעניין שוכח מהחברים שלו, שוכח מהחיים שלו,
שוכח מהכל ורק מנסה להבין על מה הם מדברים. חלק הוא קולט מיד.
מפגש של כל החברה ה"טובים." הם מדברים על "המבצע הגדול," אודי
מנחש שמדובר באיזה משלוח של נשק שצריך להגיע לחברה. כל מה
שהוא יכול לעשות הוא ללחוץ על הכפתור האמצעי בחליפה שלו ולקוות
שנותרו עוד כמה תמונות ושהכל יעבוד כשורה.
מה שאודי איננו יודע שהוא איננו היחידי העוקב אחרי החברה
הטובים האלה ולפני שהוא מבין מה קורה, מישהו פותח באש. אחד
מהחברה "הטובים" נופל, השני בורח ותוך כדי מנוסה מפיל את התיק
שלו. לאודי לא נותר אלא לקוות שבתוך המהומה המתפתחת איש לא
ישגיח שהוא מרים את התיק שנפל. עתה הוא רק צריך להתחמק כמה
שיותר מהר מזירת האירוע. חסר לו רק שהמשטרה האמריקאית או ה
FBI, יעלו עליו ויתחילו לשאול אותו שאלות. בהתחשב בעובדה שהוא
נושא עימו נשק מתחת לחליפה המגוהצת שלו, עדיף שלא.
בחדרו במלון, הוא פותח בזהירות את התיק. אין בתיק הרבה,
סנדוויץ' מעופש ומסריח, שנשלח מיד לפח, ומעטפה חומה עבה
ומרשרשת. אודי מעיז ומוציא את תכולתה של המעטפה. זו כוללת צרור
ניירות כתובים ערבית ואודי מודה לאלוהים שהכריח אותו ללמוד
ערבית כחלק מתפקידו. עד מהרה נעשה לו שחור בעיניים והוא גם קצת
מתקשה בנשימה, כי מה שנגלה לעיניו מפחיד כל בר דעת שהוא חבר
פעיל במוסד הישראלי. הוא גם מזהה את החתימות האותנטיות של כמה
שמות שמוכרים לו היטב מהתדריכים הבטחוניים
וכאן בעצם החל מרוץ מכשולים של בדיקת המסמכים בקפדנות, הצלבת
נתונים ממקורות מידע שונים ומגוונים, כשבכל שלב נופלת יותר
רוחו של האיש החשוב. אכן יש דברים בגו, לא סתם אלא על באמת.
עוד בן-שימול יושב במשרדו ומהרהר כיצד יתמודד עם הנתונים ומה
יעשה אם בכלל, מצלצל פעם אחת הטלפון הירוק שעל שולחנו. הוא
מרים את האפרכסת, כולו דרוך כמו תמיד, כשהטלפון הירוק מצלצל.
"ערב טוב."
"היי , ידידי, מה שלומך בימים אלה..."
הוא מת לענות, "יכול להיות יותר טוב," אבל כתמיד זהיר, נוצר את
לשונו. "הכל בסדר ואצלך..."
"יכול להיות יותר טוב. תגיד מה אתה עושה בשבוע הבא?"
איזו מן שאלה מוזרה דווקא מראש ה - CIA, מה אני עושה בשבוע
הבא. אבל בן-שימול נזהר בלשונו ולא מגיב ב: "למה אתה שואל?"
כפי שהיה מגיב לישראלי. במקום זאת עונה תשובה אופיינית:
"תלוי."
"מתחשק לך לקפוץ לביקור? אני מזמין כמה חברים טובים למפגש לא
פורמלי בלאס ווגאס."
"אשמח להגיע. תעביר לי בפקס את המקום, המועד והנושאים?"
צחוק קל מעברו השני של האוקיינוס.
"לא, לא ידידי שום דבר בכתב. תרשום לעצמך יום שני, מלון
פלמנגו, לאס ווגאס נפגשים בשעה 16.00 בלובי של המלון. פתוח. לא
פורמלי, ללא עדים."
"מי עוד יגיע?"
"כל החשובים באמת. אלה שיכולים לעשות הבדל."
"אז אין בעיות, אהיה שם."
ראש ה - CIA השתגע? הרי לא אוספים את כל האנשים הכי חכמים והכי
חזקים בתבל ולוקחים אותם ללאס וגאס. הרי יזהו אותם מיד וחוץ
מזה כיצד יסביר לראש הממשלה שלו נסיעה ללאס ווגאס? יחשוב שהוא
עושה צחוק מהעבודה. אבל אחר כך הוא נזכר שראש ה - CIA חושש
מהאזנות סתר. פרנואיד נשאר פרנואיד, אחרת לא היה מגיע לתפקיד
הבכיר הזה.
ראש המוסד חייך לעצמו. בטח ישנו את מקום המפגש עוד כמה וכמה
פעמים. אז הוא נרגע ורק נסע הביתה לארוז מזוודה קטנה ולנשק את
אשתו. כצפוי זו עשתה לו סצנה קצרה ואחר כך נתנה לו רשימת קניות
חובה. בושם של נינה ריצ'י, סניקרס חדשים של אדידס, DVD ב 200 $
ואם יתחשק לו גם איזה קרם טוב של קליניק, הכל בדיוטי פרי.
כמו שניבא, למחרת הגיעה הודעה קטנה. מקום המפגש נקבע
לניו-הייבן, מלון הולידיי אין. אחר-כך הזיזו את מקום המפגש
לציריך, שכבר נשמע הרבה יותר סביר. במטוס הייתה לו הודעה
באי-מייל ישירות למחשב שלו שעליו לטוס לניס, צרפת. ואיך שהוא
הגיע לניס, עייף ורצוץ רק מעצם המחשבה, חיכה לו הליקופטר קטן
וסימפטי שהביא אותו היישר למונטה קרלו. כל שהוא רוצה עכשיו זה
אמבטיה חמה, להחליף בגדים ואולי לישון קצת, אבל מה פתאום. בשדה
מחכה לו לימוזינה גדולה ולבנה שלוקחת אותו היישר לנמל Port
Hercules ושם הוא מובל אל יאכטה שנראת בעיניו כמו אמבטיה גדולה
ורחבה. הוא עצמו שונא שייט ולכן יאכטה, לא משנה כמה מפוארת
תהיה רק מעוררת בו מחשבות נוגות על סוף העולם. מניסיון יודע
שאיך שיעלה עליה על היאכטה יחטוף כאב ראש ובחילות, ויבלה את
רוב זמנו בשירותים, יקיא את נשמתו. וחוץ מזה ביאכטה הזו אין
שום סיכוי לנשים, איזה באסה.
ה - Cakewalk הממתינה בנמל אינה יאכטה פשוטה. אורכה 205 רגל
ומגיעה בקלות למהירות של 16.8 קשר. המתכנן והמעצב של היאכטה
ההולנדי דה-ווהט טרח הרבה כדי שהיאכטה תוכל להכיל בנוחיות 24
אורחים ועוד 16 אנשי סגל. אין פלא איפה שששת האורחים שלנו,
כולל המארח זוכים לשירות VIP אמיתי.
למרות שבן-שימול שונא ים ושייט, הוא יודע להעריך איכות כשהוא
חש אותה על בשרו. להפתעתו היאכטה נראית מבפנים כמו מלון צף ששה
כוכבים. השייט חלק ולא מרגישים אפילו את רחש הגלים. רק כשהוא
מציץ החוצה דרך החלון הוא קולט שהם מזמן עזבו את הנמל, פניהם
אל עבר השקיעה. אם הייתה לידו איזו נערה חטובה היה יכול להיות
נהדר, אבל עם החברים שלו למסע זה ממש בזבוז. מה שקצת מנחם
ומפחיד זה השובל שמשאירות אחריהן כמה ספינות משמר חסרות דגלי
זיהוי. הוא סופר שש מהן. על הקרובה שבהן יכול לראות גם את הנשק
המוצב על הסיפון הראשי. האם זה מרגש אותו? כבר לא כל-כך. יודע
הוא שמי שירצה להתנקש בחייהם, שום ספינת משמר מזוינת לא תעמוד
בדרכם.
הוא מושך בכתפיו והולך בשקט אחרי הדייל החתיך והשרירי. החדר
שלו בבטן המלון הצף גדול רחב ומעוצב בטוב טעם. תאורה רומנטית,
שטיח כחלחל מקיר לקיר, רהיטים בצבע דובדבן. בכלל לא רע. יש
אפילו חלון עגול מתוכו אפשר לראות את העולם. הוא מתלבט אם עליו
להתקלח, להחליף בגדים ולצאת אל האחרים או שהוא יכול להרשות
לעצמו איזו מנוחה קצרה במיטה הרחבה שנראת רכה ומזמינה. נקישה
קלה על הדלת ודייל שנראה כבוגר המרינס, אתם יודעים שרירים
מתפוצצים ושיער קצוץ, מדווח לו על סדר היום: "נפגשים בעוד עשר
דקות במיין דק לקוקטיל ואחר כך ארוחה קלה, את התפריט תקבל אחר
כך."
כרגיל לא נותנים להנות מכל היופי הזה, הוא חושב בליבו וממהר
להתקלח ולהחליף בגדים. מזל שהחליפה שלו היא מסוג האל-קמט, אחרת
היה נראה כמו סמרטוטר מצוי. כבן-שימול מגיע אל המיין דק, כולם
כבר שם, כל החשובים. כל ראשי הארגונים החשאיים החשובים. לא
אציג אותם בשמותיהם. מה אני מחפשת לי צרות? אז רק אציין שכולם
שם. כוסיות ארוכות רגל בידיהם והם משוחחים בהתלהבות על
לא-כלום, כצפוי.
בן-שימול מתרשם שאיש אינו יודע מה נושא המפגש הפעם. אין הוא
בטוח אם הם ראו כבר את המסמכים שהגיעו לידיו במקרה. אבל הוא
זוכר את הכלל המפורסם: "מה שאינך יודע לא יזיק לך."
ראש ה- CIA, מנקה קלות את גרונו והשקט חוזר למיין דק. כאילו על
פי סימן מוסכם נעלמים כל נערי המרינס מאחורי דלתות כבדות,
בהשאירם את שבעת האנשים החזקים בעולם לעצמם. "אל תגזימו בשתיה,
רבותי," אומר האיש החזק בעולם. "יש לנו בעיה חמורה מאוד ולכן
נוותר בשלב זה על ארוחת צהריים, על מנת לדון בה ולקבל
החלטות."
המסובים לא אומרים מאומה, אבל סביר להניח שאם היו מעזים היו
אומרים, "חבל, אולי נאכל קודם ואחר כך נדבר?" או סתם מקללים.
אחדים מהיותר אמיצים, שולחים יד קלילה אל עבר הכריכים הקטנים
ואל שיפודי הגבינה. רק האיש שלנו בן-שימול, מחפש בעיניו אחרי
מים מזוקקים. הוא שונא את המשקאות החריפים העולים לו ישר לראש
ומסבכים אותו בכל מיני פליטות לשון בלתי רצויות. וכולם
ממתינים, לא לנאום של ראש ה - CIA אלא לארוחת הצהריים.
ראש ה - CIA לוחץ בעצמו על השלט רחוק. המסך יורד והנתונים
מתגלים במלא הדרם וכעורם. מפחידים ומעוררי מחשבות. אין ספק
משהו במשרד הראשי טרח הרבה שעות בהכנת מצגת משכנעת.
כשהאור חוזר אחרי כחצי שעה משתררת דממה מעיקה.
"אתה בטוח בעובדות?"
"לדאבוני שום דבר אינו המצאה. הכל מבוסס על הניירות שאת
העתקיהם תראו מיד."
ראש ה-CIA שולף עכשיו שבעה תיקיות מסודרות ומחלק לכל הנוכחים.
"הנה, הוא אומר תראו במו עיניכם."
"זה נראה מפחיד אמיתי," אומר ה- CSIS ראש הביון הקנדי.
"זה יותר גרוע," אומר ראש ה-CIA, "אתם מבינים שאם העובדות
נכונות, הרי העולם שלנו כמו שאנחנו מכירים אותו והתרגלנו אליו,
לא יהיה קיים בעוד שלשים שנה." ראש ה - CIA נאנח אנחה כבדה
ומעיקה וממשיך בנאומו: "תארו לעצמכם רבותיי. הכיבוש הנאור,
בעצם הכיבוש המושלם. הדרך הכי פשוטה הכי קלה והכי בטוחה לכבוש
את העולם. עולה על כל הכובשים גם יחד. החל מאלכסנדר הגדול, דרך
חניבעל, יוליוס קיסר, ג'ינגס חאן ונפולאון. מבלי לירות אפילו
לא ירייה אחת ומבלי לאיים על אף מדינה. לכבוש את העולם ולהשתלט
על הכל, מקורות הכוח, מאגרי האנרגיה..."
(הנאום שלו לא כל כך מאורגן, אין ספק שהוא מתרגש, אז נסלח לו
נכון?)
"תראה," מגיב ראש ה-SIS , ראש הביון הבריטי. "נראה לי שאתה קצת
מגזים. למרות מה שתארת בפנינו, לא סביר להניח שתוך שלושים שנה
הכל יתמוטט."
"הצחקתני," מגיב ראש ה-CIA. "אתה כנראה לא רואה מה קורה מתחת
לאף שלך, ממש בארצך. לא שמת לב שהגזע הלבן כבר מזמן אינו שליט
אפילו לא בארצך. מתי לאחרונה הסתובבת בחוצות לונדון? או עשית
קניות באוקספורד סטרייט או אפילו נסעת בתחתית שלך?"
"אמת אני לא עושה את כל הדברים האלה, מגיב ביבושת ראש ה-SIS
(מה שפעם נקרא M16), אבל לחשוב שיום יבוא וארצי תיכבש כולל בית
המלוכה... בחייך, אל תגזים."
הויכוח הקצר בין ראש ה-CIA ובין ראש ה-SIS רק ממחיש לאחרים עד
כמה קשה יהיה לשכנע את ראשי הממשלות, בדבר הסכנה הנשקפת לעולם
החופשי. כולם משתתקים, אפילו נציג ה-SIS, שבים ובוחנים את
התיקים גדושי הניירות שהכין עבורם ראש ה-CIA.
אחרי עיון ממושך במסמכים מעיר לפתע ראש ה- BVD ראש הביון של
מדינת הולנד. "וואו, ואני חשבתי שההגירה הזו לארצי היא רק מתוך
מצוקה כלכלית של המסכנים האלה הבורחים מהרודנים שלהם."
"עכשיו אתה מבין את הרעיון הגאוני שעומד מאחורי המזימה?" שואל
ראש ה - CIA.
"אכן כן, אני מבין. זו בעצם התוכנית הכי פשוטה והכי גאונית
שמישהו יכול היה להעלות על דעתו. כל שצריך הוא אזרחים צייתניים
שיבקשו מחסה בארצות העולם. האזרחים הצייתנים האלה כידוע
לכולנו, מתרבים בקצב רצחני. תראו מה קורה בגרמניה, בדנמרק,
בצרפת, בספרד, בקנדה ובאוסטרליה, בכל מקום יש עלייה משמעותית
במספר המהגרים מארצות המוסלמיות. בהדרגה הם ישתלטו על בתי
הספר, ידרשו מסגדים. שמירה על מינהגי הדת. והעולם החופשי פשוט
ישתוק ויתקפל."
"כן, שמעתי שהם אפילו מתכננים בניית מסגד על הירח," מעיר ראש
ה-BVD .
ראש ה-CSIS כמעט נחנק מרוב התרגשות. "תראו, תראו הוא צועק.
ואני חשבתי שהכל מקרי. אבל לפי מה שאני רואה בניירות שנתת לנו
מדובר בתוכנית מאורגנת היטב ."
"אכן כן," מאשר ראש ה - CIA, "תוכנית מאורגנת ומתוכננת היטב של
ראשי העולם המוסלמי, ראיתם בעצמכם את הפרוטוקולים של זקני
אירן."
"אז מה יהיה ומה נעשה?"
משתררת דומיה כבדה.
