ירד ברד, והיה קר... התחרפתי עמוק יותר באדמה הלחה והצוננת
נושם את מה שאני מסוגל.
מפה כבר אי אפשר לחזור - חוזר קול בראשי - מפה כבר אי אפשר
לחזור...
אני מתחפר יותר עמוק התוך האדמה עם הפנים למטה - וחוזר הקול -
מפה אני כבר לא יכול לחזור.
פתאום זה מכה בי חזק, ואני לא יודע איך להתכונן לזה נפשית...
אני מרגיש אבוד, כלוא בתוך נשמתי - מפה אני כבר לא יכול
לחזור!

...
מתוך ים הברירות שהקיפו אותי הברירה הכי נורמלית היא לבחור
לצאת לסיני עם כל החברה.
זה  משהו טבעי שצריך לעשות לפני הגיוס, ככה שמעתי אינספור
פעמים, לכן נסעתי.

הנסיעה אותו השבוע היתה מעיקה מחום והטרמפ איתו נסעתי לאילת לא
היה ממוזג והיה עדיף לשתוק ולא לקטר.

הגעתי לאילת ליציאה לכיוון סיני וחיכיתי - החום הציף אותי
ונזכרתי ששכחתי להביא איתי מים, אז נכנסתי לפונדק שליד לקנות
מים.
בדרך לפונדק ראיתי כלב אחד שהסתכל עלי בעיינים עצובות כשואל עם
יש לי אוכל, ניגשתי ללטף את הכלב שפתאום איש זקן ניגש אלי
וצעק: לא.
נבהלתי ונסגתי לאחור, פניו היו מצומקות והוא לקח את הכלב בלי
לומר מילה.
בדרך ששניהם הלכו הכלב הסב מבטו אלי בעיינים עצובות.
הלכתי משם מהורהר, שפתאום אני רואה שהשעה כבר 4 וקבענו עם
החבר'ה לשתיים.
אני מנסה להשיג אותם בפלאפונים ולא מצליח, השעה כבר מאוחרת
יותר אני יושב על איזה כסא ונרדם...

...
בפורים של 1997 הייתה לי יומלדת 10, זה היה יומלדת שמחה, שמחה
שהתערבבה בשמחה.
אהבתי את החג השמח הזה שכולם עושים הרבה רעש ומתחפשים לדברים
מצחיקים.
ים האנשים שהגיעו ליומלדת שלי היו מחופשים והביאו לי מתנות
עליזות ולכן הפורים הזה היה הפורים הכי טוב שחגתי בחים שלי...
כי מאז אותו פורים התאריך של היומלדת שלי לא נפל על פורים ואם
הוא כן נפל... ההורים שלי העדיפו לא לחוג את היומלדת על
פורים.
אפילו שהתעקשתי באמרי " כל זה קרה מזמן ואם הקטע של הסוף לא
היה הורס הכל, היינו זוכרים שזה היה היומלדת הכי שמחה שיש..."
אבל אבא קטע אותי באומרו שזה כן קרה הדבר הרע לכן אנחנו לא
חוגגים יותר בפורים וזהו, סוף פסוק.

...

עכשיו אפשר לשבת... אני חושב הגעתי למקום טוב באמצע...רק שניה
להזיז קצת את גוש האדמה הזה... הא הנה, זהו, מעולה... אני
מרגיש שנוח לי מאוד... רק שחסר לי אוויר...טוב אני בעצם לא
צריך אוויר...אבל אני מרגיש שאני צריך.
אני יושב משהו כמו שעה ונרדם.

...
ובחלומי אני רואה אותה... זורחת כמו שמש.
שמחה עם חיוך נפתח, עיניים מבינות שעושות לי טוב.
כל-כך טוב כמו עכשיו, שאני מושיט את היידים ונעמד.
מושיט את היידים לשמים ונעמד.
נעמד ורואה איך השמש,הירח הכוכבים - עומדים דום ומחכים,
אני מחכה ורואה שזה מגיע ובא...
-- אני מקיץ בבהלה עקב תפיחה חזקה על הגב מרון שסיפר לי
שיוצאים עוד כמה דקות לסיני. (יש לך בגד ים???)

...
אני מקיץ בבהלה
מפה כבר אין דרך חזרה.

...
בפורים הזה אני כבר מבוגר
בן 40
יש לי כבר שני ילדים גדולים - האחד בן 15 והשני בן 13
ובת קטנה בת שנה.
כולם שמחים ומאושרים.
גם אני מאושר.
אף אחד לא זוכר שהיו לי שני אחים קטנים ואחות שאהבתי.
שנולדו לשמח את ההורים.
היום אני שמח.
הילדים, האשה - הכל טוב...
אין לי כבר את רגשות האשמה שהיו לי בעבר.
הכל פתאום התמוסס לרגלי - הקלות, העייפות, הקשות, הכבדות,
הקרות, הנמסות בתוך שלולית האשמה.
יש לי משפחה שאוהבת אותי.
גם המשפחה שלי אהבה אותי.
אבל איך אפשר - ששלושה אחים מתים?
אךי אפשר לאבד את היקר מכל?
נכתוב על זה שיר, נסע להודו, נתחבר לצד הרגשי, נקרא ספרים,
נשתה תה צמחי עם מעט סוכר, נעוף לירח, נאכל שוקלד.
המציאות מתחת לרגלים -
"בלי, בואי חמודה התחפושת מוכנה" אני קורא לבתי

היום היה פורים והיה לי יומלדת וחיפשתי את הבת שלי לפיה
אחותי בל, גם התחפשה לטינקרבל ביום הולדתי ה-10.
ועכשיו תורה של בתי בל להתחפש לטינקרבל.

הבן הגדול שלי כבר מתחיל בגרויות - אני זוכר את הבגרות שלי
בספרות- שהייתה אחרונה, רשמתי על אנטיגונה - אוי טרגדיה
יוונית, טרגדיה של כבוד האלים, של אמונה, של היבריס, היבריס,
הידד להיבריס!!!

כל-כך יפה שאנשים מתים בשביל הכבוד!!!

אבל יש אנשים שמעונינים לחיות - למה להם לא נותנים את
הצ'אנס???





...
כמו כולם
גם לי
יש
כמה מילות
פרידה
עמוק באדמה
שאין לחזור
אין למה
אין למי
אין כבר זמן
לומר
שנתגעגע
שנשמור
על קשר
שנתחבק
שנתנשק
שנרגיש
שאבדנו לעד
לעד

ואחרי סיני

ואחרי
שהילדים גדלו

שהייתי כבר גדול
בן 79

מתתי

והם שמתו, שהיו בני 5 שנים
הם- היו איתי...

עמוק באדמה.