אחרי שאני יוצאת מהמחלקה, אני נכנסת לחנות המכולת הקטנה בפינה
וקונה חפיסת  שוקולד-אגוזים גדולה של 200 גר' ובקבוק קוקה
קולה. רק כך אני  מסוגלת להכנס למכונית החמה שלי ולחזור הביתה.
אני  נוהגת לאט, נוגסת מהשוקולד ולוגמת קולה. למרות שעכשיו
קיץ אני צריכה כל הזמן להפעיל את המגבים, לא שזה עוזר לראייה.
עד שאגיע לצומת חדרה יתרוקן הבקבוק וגם חפיסת השוקולד תעלם,
אבל הראייה לא תשתפר.

לא, אין לי רגשות אשם לגבי חיסול חפיסת השוקולד, רק תחושת חבל
שלא קניתי שתיים. אין לי מושג כיצד אני מצליחה לשוב ולחזור
פעמיים בשבוע למחלקה ההיא, להריח את ריח השתן הכבד, לצפות
בקשישים היושבים קשורים בכסאות הגלגלים ועל פניהם הבעת טמטום
מהולה בעלבון. להאזין לצחקוקים של המטפלות העסוקות בעיקר בעצמן
ולצפות באימי הנמסה לאיטה כאילו הייתה בובה שעווה.

היא כבר לא מזהה אותי. פעם זה העציב אותי, עתה זה מנחם. אם
איננה מזהה אותי, לבטח כבר איננה יודעת היכן היא נמצאת ואינה
יכולה לחוש  ביחס המשפיל או בזמן שעובר, רק אני סופרת את
הזבובים שעל הקיר ואת הימים.

"הבטיחי לי..." אני נזכרת בדברי אימי מהתקופה שעוד הייתה שלי.
לא, לא הבטחתי לה, למרות שרציתי. הייתי כנראה צעירה מכדי להבין
ואחר-כך כבר מבוגרת מכדי לעשות משהו. שבויה עימה במעגל  הסבל
וכאב, אינני מצליחה להתחמק. גם המוות אינו מצליח לחדור מבעד
לריח השתן החריף. נהדף בחוצפה באמצעות סטרואידים, אנטיביוטיקה,
צביעות, התעלמות והעמדת פנים מחומצת. כל זמן שיכלו לא עשו
כלום, ועכשיו כשכבר אי אפשר לעשות כלום, מחזיקים אותה בכוח
בחיים. והמוות, רק עומד מאחורי הדלת  ומחכה. אני מתבוננת בפניו
החיוורות ושותקת. לי לא נותר אלא לקוות שלא יכנע  וימתין
כמוני, בסבלנות.