בימי שישי אחר הצהריים, היה אבא שלי הולך לפגוש את החברים שלו
ולשחק בקלפים, בבית הקפה הפינתי שברחוב נורדאו. אינני זוכרת אם
האנגלים היו עוד בארץ, או שכבר אנחנו היינו אדוניה. אבל זה לא
משנה כי בימי שישי אבא שלי היה הולך לקפה הפינתי ברחוב
נורדאו.
היום קפה נורדאו כבר לא קיים. ובמקומו יש קצה של מדרחוב או
תחילתו של מדרחוב.  אבל אז היו מתכנסים בו אנשי מפלגה, סווארי
נמל ועמילי מכס.

אמא שלי חשבה שהיא אצולה.
היא היתה ילידת הארץ והם כולם היו בעיניה עולים חדשים. אמא שלי
היתה מורה ושנאה את הנוהג הנפסד של משחקי קלפים.
"קלפים" היתה אומרת בלחש, אמא שלי תמיד השפילה את קולה כשדיברה
סרה במישהו או כשפחדה ממשהו, "יכולים להביא אדם לאסון. וחוץ
מזה", וכאן השפילה את קולה עוד יותר, "הם כולם בורים ועמי
ארצות".

אצל אמא שלי, כל מי שלא ידע לצטט את ביאליק בפתוס וקטעים מספר
ישעיהו ולא ידע לדקלם "דוד ירח בשמים שט לו שט על פני המים",
היה בור ועם הארץ.

אבא שלי היה איש עליז, מלא חיים, שמעולם לא התלונן, להוציא את
הפעם היחידה שבה התלונן על מחצית גופו ששותקה ומאז לא התלונן
עוד, כי דלקת האוזניים ממנה סבל פשטה אל מוחו, שיתקה את גופו
והמיתה אותו.

אבא שלי אהב אנשים. אהב להזמין אותם אלינו וללכת אליהם...  אמא
שלי לא אהבה לא את זה ולא את זה.
וכך בימי שישי אחר הצהריים הייתי מוצאת את עצמי לצידו של אבא
שלי, בקפה נורדאו, מתבוננת במשחק רמי סוערת ולומדת מי רב עם
מי, מי חי עם מי ואת מי מוציאים מן המפלגה.
כשהייתי באה מלאת ידע הביתה היתה אמא שלי משתיקה אותי בזעף:"
אסור לדבר על זה" היא היתה אומרת ומלחישה "מישהו עוד ישמע
אותך." "אבל אמא", הייתי מנסה לומר, "הם הרי דיברו על זה בקפה
וכל העולם שמע." אבל לאמא שלי היה היגיון משלה ושום היגיון אחר
לא היה היגיוני בעיניה.

אבל אבא שלי שאהב אנשים לא כל כך אהב להיות בבית." הוא נשוי
למפלגה" היתה אמא שלי אומרת.
ואפילו חיברה שיר שדיבר על העדרויותיו של אבי מן הבית. ואנחנו
אמי אחי ואני היינו מדקלמים אותו בלגלוג בכל פעם שאבי היה
מודיע שהוא עומד להיעדר מן הבית .ואלה מילות השיר: "נכנס
בחטיפה ומודיע על ישיבה/ אומר כי ישוב מוקדם/ ושוכח את הזמן/
האור בוער והוא נוחר."

כשאבא שלי מת, עמדה אישה אחת בלוויה ליד הקבר שלו ומררה בבכי
וסירבה לזוז, ואני חשבתי שאולי היא היתה המפלגה שבגללה אבא שלי
הרבה להיעדר מן הבית , אבל לא היה לי את מי לשאול.

אבל משום שאבא שלי כמעט לא היה בבית ואמא שלי כמעט לא יצאה מן
הבית, חוץ מאשר כשהיא יצאה ללמד, אז משום כך אבא שלי לא סבל
ממה שאמא שלי כל כך סבלה: מנגינת הפסנתר של השכנה מלמטה.

כשאמא שלי היתה חוזרת הביתה בצהריים היא היתה שוכבת לישון.
"שעה של שינה בצהריים", היתה אמא שלי אומרת "שווה שש שעות שינה
בלילה".
עיקר שיחתה של אמי נסב על אם היא כן ישנה או לא ישנה, תכונה
שעברה בירושה לביתי. ובדיוק ברגע שבו אמא שלי היתה מתחילה
"לתפוס תנומה" כדבריה , היתה בת השכנים מלמטה מתחילה להאמן על
הפסנתר.
טללל... רה, דו, מי, פה והנה מתחילה מנגינה והנה טעות! ושוב
הכל חוזר מהתחלה... רה, דו, מי,פה מתחילה מנגינה ואופססס ...
טעות.
"שוב באותו מקום" היתה אמי זועקת. אינני יודעת אם אמי אי פעם
פנתה לשכנים ודיברה איתם. שהרי מושגים כמו "דיאלוג" "שיחה"
וכיו"ב היו זרים לה. אני חושבת שמיד עברנו לשלב התגמול. אמי
עודדה אותי ואת אחי לנסוע על גבי הסקטים בשעה שהשכנים מלמטה
היו מתחילים לחטוף תנומה. וכך היו צוהרינו עוברים עלינו
בעשייה: נסיעה בסקטים או האזנה אקטיבית לנגינה.

אינני יודעת אם אבא שלי בכלל ידע על המתרחש. אבל אני מניחה שאת
תלונותיה של אמא שלי הוא שמע אפילו שב מאוחר. בכל אופן בכל יום
שישי כשאבא שלי רצה ללכת לקפה נורדאו לשחק בקלפים עם חבריו
היתה אימי מזעיפה פניה ואומרת:" אפילו ביום שישי כשאתה סוף סוף
בבית ויכול לשמוע את הנגינה הנוראה הזו של השכנה, אתה בורח."

ואבא שלי שרצה יותר מכל להשביע את רצונה של אימי, אם משום שאהב
אותה  או משום שלא אהב אותה, ואם משום שרצה ללכת לשחק עם חבריו
הבטיח לאמא שלי לקנות לה בית, כן, וילה, כדי שאיש לא יפריע לה
כשהיא רק מתחילה "לתפוס תנומה". ובהבטחה זו חרץ את גורלו, את
גורל אימי ואת גורלי וזה של אחי.
על האסונות שליוו אותנו מרגע המעבר לבית  ועד היום אספר בפעם
אחרת, אבל כל חיי חלמתי גם אני ללמוד לנגן על פסנתר , אלא שאני
מניחה שמאחר שלא היו לנו שכנים בבית אליו עברנו, לא היה לימוד
זה כדאי.