מאז רחק גבו ממנה היו עיניה במרחקים, וכל מי שראה אותה אמר:
"היא אינה רואה, עיניה  במרחקים".
אבל מאז רחק ממנה היו עיניה רואות את הגבעות שבין הפטמות ואת
החדרים מלאי הדם, את האגנים המפרפרים ואת ראשית כל המחשבות.
וכל מי שראה אותה אמר: " היא איננה רואה דבר", וביום שחזר
אליה, היה לו שם אחר, והיא אמרה לו: "חזרת". ועיניה  לא היו
עוד במרחקים.
ובכל פעם שחזר והיה לו שם אחר, צבי ומיכאל ואבניאל, לא ראו
עיניה דבר זולת פניו המתחלפות כשמותיו הרבים.
וכשבכתה בפעם הראשונה אמר לה: "אל תבכי !  זה היורה" ואמרה שיש
גם מלקוש. אבל הוא צחק ואמר: "לעולם לא. לעולם לא יהיה לנו
מלקוש". אבל היא ידעה שבכל שנה יש לה יורה ומלקוש ולפעמים כל
חצי שנה, ולפעמים כל  רבע, ולפעמים כל חודש. והיא רצתה לומר לו
זאת ולהזכיר לו את הפעם האחרונה שהיה  להם מלקוש, אבל היה לו
שם אחר והיא ידעה שלא ידעה שלא יזכור.
והיא ידעה שיהיה לה  שוב יורה ומלקוש ואחר-כך תצמיח אדמתה
פרחים מופלאים ותרקום מילים על אמרת  דפי-שיר. היא ידעה כל זאת
ולא אמרה לו, כי היה לו שם אחר.