את העולם האחר גיליתי לפני זמן רב. לעיתים אני תוהה אם ראיתיו
גם בחיים אחרים שחייתי לפני חיים אלו, בתוך גופה של הדמות
קלו.
לרוב אני מרגישה במקומות מסויימים, בזמנים מסויימים,
בסיטואציות כאלו ואחרות, כאילו הייתי שם כבר פעם.
אני יודעת שהייתי פעם ילד בן 6 במלחמת העולם השנייה, ומתתי יחד
עם אמי ואחותי בתאי הגזים... אפילו את מיקומן המדויק בתאים אני
זוכרת, וכל זה לפני 3 גלגולי חיים, אחר כך הייתי חתול רחוב
שחור בניו-יורק של שנות ה- 50... ונדרסתי תחת גלגליה של
מכונית. את מה שהייתי לפני שהגעתי לתוך קלו אני לא זוכרת. לא
יודעת אפילו למה.
אבל לא על זה רציתי לכתוב לך, אז בכל אופן, נחזור לעולם האחר.
הוא מלא לגמרי, העולם הזה, מלא בכל דבר שבו אני חושקת, כל דבר
שברצוני מסוגל להתקיים בו אבל לעיתים המציאות של העולם הזה קצת
הורסת אותו.
את הדרך הבטוחה אליו גיליתי כשהייתי בת 11 ויצאתי למכולת להביא
כמה מצרכים הביתה, כלומר, גיליתי את הדרך לגמרי במקרה.
בצומת הדרכים השלישית שהתפצלה לחמש דרכים יצא לי לחזות במראה
מוזר ביותר שכמותו לא ראיתי בחיי.
שניים או שלושה עורבים התנפלו על עטלף מסכן ושבור-כנף שניסה
לברוח בכל כוחו ולטפס על העץ הקרוב. השמים הראו כי השעה קרובה
לדמדומים, אבל אני בטוחה שהעטלף לא יצא ככה סתם בשעה שכזו.
גירשתי את העורבים וצפיתי בו מתקרב אל העץ ונאחז בו בטלפי
ציפורניו הגדולות, וכשקרבתי אליו יכולתי לשמוע את קריאותיו
העטלפיות, אבל מבעדן נשמעו גם מלמולים מוזרים...
"חייב... לטפס... להגיע למעלה... חייבת לחזור הביתה... מראת
דרך! מראת דרך יקירה שלי!... לא הייתי צריך להשאיר אותה לבד...
כל כך גבוה..."
"מר עטלף?" פניתי אליו בשקט, אך הוא לא הגיב כלל. "מר עטלף! מר
עטלף!!!" צעקתי אל תוך אוזניו עד שהביט בי בשתי עיניו
הכפתוריות ואמר: "בת אנוש! חוצפה! לכי לך בת אנוש! אני אוציא
לך את הדם! רפש! זוהמה! לכי לפני שאוכל אותך!"
"גס רוח, חוצפן..." מלמלתי לעצמי בעודי מתרחקת מהעץ, ותוהה
בליבי מה הוא באמת טיבו של יצור מדבר זה.
בדרך חזרה, אחרי שעיכלתי מעט את כל המראות מהעטלף המוזר,
מיהרתי לחזור למקום כדי לעמוד לגמרי על טיבו של היצור, אך הוא
כבר לא היה שם, ולפי הנוצות שנותרו במקום שבו נתפס בעץ נראה
היה כי העורבים נשאו אותו משם. לאחר שהבחנתי (או יותר נכון
לכתוב, ניחשתי) שהעורבים לקחו את מר העטלף, ושרק נוצותיהם
נותרו מאחור, יכולתי להבחין במראה.
כן, אותה המראה שלה דאג כל כך מר העטלף לפני כן.
היא היתה מונחת כעת על שורשיו של העץ, בדיוק במקום שבו ניסה
העטלף לטפס, בין כמה נוצות שחורות-אפורות.
לא היה ניכר שיש בה משהו מיוחד. מלבד העובדה שהיא היתה מבריקה
מאוד ושיקפה בבהירות רבה, היתה לה מסגרת עץ עם חריטות משונות
עליה.
מלבד זאת, היא היתה סתם מראה רגילה... אז למה מר העטלף כל כך
דאג לה? ושוב, לא היתה לי כל תשובה לענות לעצמי, רק כמה השערות
מטורפות על מעשי כישוף וקללה.
הבטתי אל השתקפותי במראה, הבטתי עמוק אל תוך עיני, אבל מעשה זה
רק גרם לי למבוכה, מסיבה לא ברורה. הרגשה שכאילו אני מסתכלת על
מישהו אחר, לא על עצמי.
הסטתי את מבטי קלות, מנתקת קשר עין, והכנסתי את המראה אל תוך
שקית קניות, ממהרת בחזרה הביתה.
כשהגעתי לחצר ביתי, לולה קרבה אלי על ארבעת רגליה ויללה בקול.
ליטפתי את ראשה, היא התחככה ברגלי ואני דילגתי מעליה בדרכי
למדרגות.
היא רדפה אחרי במרץ, לא ראיתי בכך שום דבר שונה מהרגיל. תמיד
היא רדפה אחרי במעלה המדרגות, רק שהפעם... הפעם קרה משהו
שונה.
"קלו! קלו!" נשמעו קולות חלושים מאחורי, קולות גבוהים
ויללניים.
הסתכלתי וראיתי רק את לולה, עומדת על ארבע רגליה ומביטה בי
בעיני האיזמרגד הענקיות שלה.
"קלו!!!" הפעם הייתי בטוחה שראיתי את פיה נפתח ונסגר באומרה את
שמי, ופי נפער מעט. "תפסיקי לחלום קלו! אנחנו חייבות ללכת כבר!
מאוחר! קדימה, בואי אחרי. תעזבי את הקניות, תביאי את המראה
בלבד."
עשיתי בדיוק כהוראותיה. הייתי מכושפת מכדי להתנגד, ומוקסמת
מכדי לעצור.
הלכתי אחריה זמן כה רב עד שלבסוף הגענו למקום שבו נעצרה ורק
עמדה והתבוננה בי מספר דקות...
המקום היה מוסתר לגמרי מכל רואה אפשרי, והשקט היה מוחלט.
אני עמדתי על ברכי, ומעלי היתמר שיח גדול וקוצני. אל תוך השיח
הזה אני והיא נכנסנו והיא רק עמדה שם והביטה בי.
רציתי להגיד משהו בשקט הזה, אבל לא היה לי מה. היו לי כל כך
הרבה שאלות אל לולה, שאלות שחשבתי כי לעולם לא תענה עליהן.
כעת המילים רק נתקעו בגרוני, מבלי שיכולתי להוציאן.
"זה בסדר," היא אמרה בקולה הגבוה ולא הסירה ממני את מבטה. "זה
לא כל כך נורא להיות בגוף של חתול," היא אמרה, ולרגע היה נדמה
לי שהיא מחייכת. מה שיותר הטריד אותי מכל זה היה שהיא ענתה
בדיוק על השאלה האחרונה שחלפה במוחי.
"אני לא קוראת מחשבות," היא ענתה שוב על השאלה שהתרוצצה במוחי.
"אני רק מבינה אותך כראוי." ואני חייכתי.
"אל תדאגי," אמרה כשהיא עונה על המחשבה הבאה שלי. "תכף נצא
מפה... צ'יק צ'אק."
כעת היא הביטה אל תוך המראה... לוחשת משהו בלתי נשמע. לפתע בער
בי רצון ללטף את ראשה הרכון מעל המראה, אז הושטתי ידי... וברגע
שנגעתי בה הכל נעלם בבת אחת. היינו במקום אחר עכשיו, מקום
פתוח.
זאת היתה הרגשה מאוד מוזרה כאשר הכל התבהר סביבי ושמתי לב
למרחבים הפתוחים, ואותי יושבת בתוכם, מקופלת עדיין.
סביבנו נפרשו שרשראות הרים גדולות, והמקום שבו אנו עמדנו (או
במקרה שלי, ישבנו) היה בתוך שדה גדול של חיטה.
לפי מצבה המצהיב של החיטה נראה היה כי העונה כעת במקום הזה היא
האביב.
התרוממתי מיד, ולולה נעמדה לצידי, על שתי רגלים.
לולה הפכה לאדם בעולם הזה, אדם גבוה ומדהים ביופיו.
"לולה?" ניסיתי לוודא שאכן זאת היא.
"כן, קלו?" ענתה בקול גבוה וחד.
"זאת באמת את!?" שאלתי בתמהון, ועיני התרחבו בתדהמה. בראשי
התרוצצו מליוני שאלות.
"כן, זאת אני." אמרה בשלווה והביטה אל תוך עיני. עיני התכלת
שלה הטביעו אותי בתוך ים מסתורי של קסם שעוד לא נחקר.
"אבל את בת אדם!" קראתי, עיני נעוצות בעיניה.
"אני? בת אדם?" אמרה בשמץ של היעלבות. "אני לא בת אדם כלל
וכלל! פה... אני נימפה."
"את מה?!" קראתי שוב.
"נימפה." אמרה בפשטות. "רוח. לא, לא רוח רפאים, רוח של
הטבע..."
"אני... אני..." ניסיתי להוציא מילים מפי. לא יכולתי בכלל
להתיק את עיניי ממנה. היא היתה רזה כל כך, גבוהה כל כך... לבשה
שמלה לבנה ארוכה, ושערה נפל על חזה, ארוך ובהיר, משתלב בתיאום
עם עורה החיוור.
"תראי אותך!" היא אמרה, מבטה נעוץ בגופי וחיוך פרוש על פניה
האציליות.
גם אני הבטתי מטה, אל גופי, והבחנתי לראשונה בעובדה שגם אני
השתניתי. עד כה, לא שמתי כלל לב לפרט זה.
לבשתי בגד מוזר ביותר. צבעו היה ירוק וחום והוא נראה כמו בגד
מסע, הודות לגלימה הארוכה ולנוחיותו המדימה (עוד סיבה שכנראה
גם בגללה לא שמתי לב לשינוי).
"מה זה הבגד הזה?" שאלתי, מביטה בו.
"זה בגד מסע!" אמרה לולה. "את תצאי למסע בקרוב... כן, קל לראות
את זה, זה בעינים שלך."
"לולה..." התחלתי לבקש הסבר לכל המצב המוזר הזה, אך היא קטעה
אותי מיד.
"את תביני הכל בבוא העת," אמרה, מביטה אל האופק בצורה דרמטית.
אני לא נכנעתי.
"לולה, איפה אנחנו?" שאלתי. "לאן אנחנו הולכות?" שאלתי לפני
שהספיקה בכלל לענות על השאלה הראשונה שלי.
"בבוא העת, יקירתי." לחשה בחיוך. "בבוא העת."
הבטתי אל האדמה ואל שולי החצאית אשר אותה לבשתי, חצאית ירוקה
ארוכה שנשרכה מעט על פני האדמה.
"צריך לחזור עכשיו." אמרה לולה והביטה לעבר השקיעה אשר התרחשה
כעת באופק.
היא אחזה בידי והביטה אל המראה.
"קוואליו הומיק סיראנדיו." לחשה, והפעם הצלחתי לשמוע.
הכל נעלם שוב, והשיח חזר לחתוך את גבי כאשר בקעתי אל תוכו
בעמידה. לולה חזרה להיות חתולה.
"אני רוצה לדעת עכשיו!" התעקשתי נחרצות, מביטה אל פני החתול
שלה. "תגידי לי איפה היינו!" התרגזתי מעט. ייתכן כי נחרדתי כל
כך מפני חוסר הוודאות, מן פחד מהלא-נודע.
"ביקרנו בעולם האחר," אמרה לולה ולא הוסיפה. חיוכה אומנם נעלם,
אבל שלוותה עוד נותרה.