יוצאים מהחניון. שעה וחצי לפני המשחק, אבל צריך לתפוס מקום.
"שנה הבאה נעשה מנוי למטה," אבא חוזר ואומר. "יקר, אבל נראה,"
אני עונה והראש שלי במקום אחר. תתקשר או לא תתקשר? זאת השאלה.
נכנסים להיכל ועולים למעלה. "למה את בודקת את הכרטיסים? זה
המקום הכי גרוע..." אבא זורק למאבטחת והיא מחייכת במבוכה. בסך
הכל הפגישה אתמול היתה נינוחה. לא לחוצה כמו שחשבתי שתהיה.
הכדור למעלה, כדור שלהם. לא טוב. ההיכל כמעט כמעט מלא ואבא
מתעצבן: "עוד פעם הם מגיעים בשניה האחרונה, הנובורישים!"
ומצביע על היציעים המרכזיים התחתונים שעדיין לא התמלאו. היא
נראתה מצויין. היא בכלל מתלבשת יפה. גם אני דפקתי הופעה, בכל
זאת, בקטעים האלה אסור לפשל.
נגמר הרבע הראשון. 8 הפרש. ההיכל כבר מפוצץ וכולם כבר מחכים
שמכבי תרוץ ותברח. אני מסתכל על הפלאפון. היא לא התקשרה. לפני
3 שעות בערך השארתי לה הודעה. הודעה קלילה כזאת, שתתקשר אם בא
לה. אולי לא בא לה?
סאבוניס שוב קולע. מחצית. רק 3 הפרש. אבא מתיישב, קצת מאוכזב
"איך הם משחקים ככה במשחק הכי חשוב???" אני בוהה במגרש. הכרוז,
זה מלהקת עדן, לא רפי גינת, קורא בשמות של האנשים שיבואו לזרוק
בשביל כרטיס טיסה. איך היומולדת שלי אף פעם לא יוצא בימי
חמישי? אני שוב מסתכל על הפלאפון. אם היא רואה את המשחק, אז זה
זמן טוב בשבילה להתקשר עכשיו. נאדה.
הרבע השלישי מתחיל. שוב סאבוניס. שיוויון. ההיכל בהלם. כולם
חשבו שזה יהיה קל. גם אני חשבתי ככה. הפלאפון עדיין שקט. אני
מוודא שהוא על הצלצול הכי חזק וגם על רטט. בסך הכל הפגישה זרמה
ושנינו נהנינו מאוד. לפחות ככה היא אמרה. מכבי גרועים.
בלותנטאל מציל קצת את המצב, אבל הם תופרים אותנו מהשלוש. סוף
הרבע. 6 הפרש להם. אבא מתחיל להזיע. "מה יהיה?" הוא שואל אותי.
"לא יודע..." אני עונה ומסתכל על הפלאפון.
רבע רביעי. מכבי פותחת בסערה, פארקר מטביע והקהל באטרף. שוב
שיוויון. עכשיו אף אחד כבר לא יושב. אני מחזיק את הפלאפון ביד.
אולי בכיס אני לא ארגיש כשהוא יצלצל. הרגשתי שיש בינינו כימיה
נהדרת. שאני ממש יכול להתאהב בה. וגם קצת הרגשתי שגם היא
הרגישה כמוני. ככה לפחות חשבתי.
מכבי בצרות. שוב 6 הפרש להם ופחות משלוש דקות לסוף. "הלך
הפיינל פור," אבא שלי אומר ומתיישב. הרבה עושים כמותו. סל
ועבירה של שאראס. הקהל שוב מתעורר. גם אבא שלי קם. אני עומד כל
המשחק. מהמתח. לליטאים אין אלוהים, ושוב הם משביתים את ההיכל.
אלה שישבו לידי מתעצבנים והולכים הביתה. אני מבחין בתוף קטן עם
סמל של מכבי מתחת למושב. שכחו או השאירו בכוונה? אני מאמץ את
התוף. אולי יביא מזל. אני מסתכל על הפלאפון ומתאכזב ממנו שוב.
כשנפרדנו אתמול היא אמרה שתדבר איתי היום. אולי לא הייתי צריך
להתקשר?
3 הפרש להם. שאראס עושה עבירה חמישית וניגש לברך את המאמן
הליטאי. גוסטאס על הקו. אלוהים מוצף ב-sms-ים. אחד בחוץ. אנשים
בדרך החוצה נעצרים. מסתכלים. גם השני בחוץ. בירד נכנס מוקדם.
כדור שלנו. 2.2 שניות. אני מסתכל על אבא. כולו מתוח ומזיע. "רק
שלשה" הוא אומר לי ברעד. "ושאראס בחוץ..." אני עונה לו. עכשיו
גם אני מתפלל. מעיף מבט מהיר לפלאפון. לא נורא. יהיו אחרות.
שלף מוציא את הכדור. שארפ. יווווווווווווווווווווו. אני קופץ
על אבא. מתחבקים. דמעות בעיניים. כולם מתחבקים עם כולם. יש
אלוהים. הפלאפון מצלצל. זאת היא.
הארכה. מכאן כבר נסתדר...