כמו לכל גיבורי העל, גם לי יש תחפושת ועבודה. יש לי חליפה יפה
כזאת, ירוק בקבוק, עם גלימה בצבע כחול שדודה שלי רוחי תפרה.
אני עובד בפיצה של אליקו באלנבי פינת הירקון. שש משמרות בשבוע
במשכורת רעב, אבל יש שם את הפיצה עם האנשובי הכי שווה בארץ.
אימא שלי תמיד אמרה לי שאני צריך ללכת ללמוד, כמו בן אדם, ואני
כל פעם אומר לה שבגלל שאני גיבור על אין לי יותר מדי זמן
להקדיש ללימודים. אבל היא לחצה ולחצה, אז החלטתי לקחת קורס
באומנות פלסטית. יש לי יתרון כי אני יודע להמיס דברים במבט. זה
הקל עליה מאוד והיא גם נורא מרוצה מהסט קופסאות לאחסון שעשיתי
לה, כי אפשר גם להכניס אותם למיקרוגל.

אבא שלי חושב שאני צריך לעזור לעם ישראל ולתפוס את כל הקטיושות
שבאות מלבנון לפני שהן מגיעות, אבל הוא לא מבין שייקח לי לפחות
20 דקות עד שאני אתלבש ואעוף לגבול, ואין מצב שאני עובר לגור
בצפון. זה לא שאני לא עוזר לאנשים, להיפך, אני כבר הצלתי איזה
מאה זקנות שכמעט נדרסו, כיביתי שריפה אצל דוריס מהמספרה ואפילו
תרמתי ל"מרכז לחקר יהדות הולנד". והוא אומר שאני לא עוזר באמת
ושאני צריך להפסיק להתעסק עם שטויות ולהתגייס שוב פעם לצבא.
אני?! לצבא?! בטירונות נתנו לי שלושים שניות לרוץ עד לאוהל
ולחזור. הבנתי שזה לא בשבילי והורדתי פרופיל נפשי. אמרתי לקב"ן
שאני יודע להמיס דברים במבט וגם לעוף. הוא לא האמין לי, אז
המסתי לו את המאפרה, שהוא קיבל בהוקרה על פועלו רב השנים
בפיקוד העורף, ואז שיחררו אותי.

אני הכי אוהב בעולם להקפיץ אבנים בים, אפילו יש לי שיא של 34
הקפצות כשהים רגוע, אבל הפסקתי, אחרי שבגיל 16 בטעות הרגתי
מדוזה. לא התכוונתי, היא צצה לי משום מקום והאבן פגעה בה.
שחיתי אליה וניסיתי לעזור, אבל לא מצאתי לה את הדופק,
וכשניסיתי להנשים אותה נשרף לי נורא הפה. אחרי שזה ישב לי על
המצפון איזה חודש החלטתי לנסוע לים המלח ולהקפיץ שם, אבל
כשהגעתי ועמדתי מול הים פשוט לא הייתי מסוגל. אני יודע שאין שם
מדוזות, אבל... אני לא יודע, לא יכולתי.

אני זוכר שכשהייתי ילד עוד לא ידעתי שאני גיבור על, אבל כבר
בכיתה ד' שברתי את כל השיאים בקפיצה לרוחק ולגובה, אז החליטו
שאני ספורטאי מחונן ושלחו אותי לקייטנה בווינגייט. היו שם כל
מיני ילדים, שכולם היו גדולים ממני, ונתנו לי מין חולצה עם
מספר 42. כל יום הכריחו אותי לרוץ בלי ארוחת בוקר, ואני בלי
שוגיפלקס לא מתחיל את היום. איזה יום תפסתי את ששי המדריך
ושאלתי אותו אם יש ענף אולימפי של הקפצת אבנים בים או בבריכה,
וששי אמר לי שהוא לא חושב שיש, אבל אחרי שהראיתי לו כמה הקפצות
הוא התלהב והבטיח לשלוח פקס לוועדה האולימפית כדי שהם ישקלו את
העניין.

בכל מקרה, העניין שרציתי לדבר עליו קרה לי ביום חמישי אחרי
הדרבי. הייתי במשמרת לילה בפיצה, כשפתאום חשתי בחושי העל שלי
שהולכות להיות צרות בארלוזורוב. אמרתי לאליקו שאני חייב
לשירותים ותוך חמש שניות כבר הייתי באוויר. עפתי לכוון
ארלוזורוב וראיתי שם ילדה שרצה לכוון הכביש ואשה אחת רצה אחריה
וצורחת לה שתעצור. עפתי מיד למטה וחטפתי את הילדה ממש לפני
שפגעה בה סובארו צהובה. האשה הייתה מייד מאחורי הילדה והסובארו
הצהובה פגעה בה והעיפה אותה איזה שני מטר באוויר. הנחתי את
הילדה על המדרכה כשהיא בוכה ולא ידעתי מה לעשות. בא אלי איזה
ילד קטן עם תספורת בקהאם ורצה להגיד לי משהו. התכופפתי אליו
ואז הוא נתן לי סטירה בכל הכוח. "אידיוט, יכולת להציל גם את
אמא שלי," הוא אמר, הסתובב והלך.

אליקו נורא התעצבן עלי שלקח לי כל כך הרבה זמן בשירותים ואמר
לי שמעכשיו אני על תנאי.
ואני? זהו. נמאס לי להיות גיבור על. היתרון היחיד שיש לזה זה
שאימא אוהבת את הסט כלים למיקרוגל. קיבלתי מכתב מששי שאומר
שהוא שמח לספר לי שהרעיון שהצעתי לו בכיתה ד' עבד,
שבאולימפיאדה הבאה תהיה תחרות הקפצות אבנים בים רגוע ובבריכה
מקורה ושהוא רוצה להיות המאמן האישי שלי.

אז אני עכשיו בדרך לכנרת להקפיץ אבנים.
שמעתי שאין שם מדוזות.