החלק הכי קשה בליפול הוא לקום. בלי דימויים, נפילה משמעה
נפילה, שלעיתים מלווה בפציעה או שתיים.
הגענו למקום הכי יפה בארץ, שתי חברות מבולבלות שפעם איפשהוא
ואיכשהוא היו החברות הכי טובות, שכעת מסרבות להתפכח. מסביבנו
המון חושך וכמה נקודות אור קטנות, אולי קצת כמוך בחיים שלי, את
יודעת...
ישבנו לנו בשקט, הקשבנו לגלים ושקענו במחשבות העבר. אבל למרבה
הפלא, הגלים שתקו כמונו ולא חידשו לנו דבר... עישנו עוד סיגריה
כדי לתת לשתיקה לגיטימציה, שתיקה שצרמה לי קצת {ולך?}.

מפה לשם, נפלתי. פשוטו כמשמעו - נפלתי. ואני עוד חשבתי שמהמקום
שבו אני נמצאת אי אפשר להגיע נמוך יותר... קורה לפעמים, נפלתי
חזק.
התרסקתי על הריצפה השורטת ונפגעתי בכל מקום אפשרי, רגליים,
ידיים, צלעות, ראש... הכאב היה בלתי נסבל. אבל אני, בן אדם חזק
מכל הבחינות, ולמזלי גם בעלת סף כאב גבוה במיוחד, לא התרגשתי
יותר מידי. קשה לא לזכור את הרגעים של הנפילה עצמה, מבולבלים
ומלחיצים עד הנחיתה... אוטומטית התחלתי לבכות, אם הייתי מאמינה
בגורל או אלוהים הייתי חושבת שהנפילה באה משמיים כסיבה לבכות.
היו לי כל-כך הרבה סיבות לבכות, אבל הכל נאטם בפנים כרגיל.
שכבתי שם, הכאב עוד הולם ומסחרר בכל הגוף, השיער הרטוב מהים
התפזר על הפנים והריצפה... שום קול, רק דמעות.

את נלחצת כ"כ, יותר ממני זה בטוח... רצית שאני אקום מיד כדי
לשטוף ולנגב ולהירגע והכל... תמיד היית ככה. לא נתת לי להתבוסס
בכאב ובצרות שלי, תמיד ניסית להקים אותי. הבעיה היא שתמיד
ניסית מוקדם מידי, ניסית להעלים את הכל ולטאטא מתחת לשטיח. אני
מקווה שעד עכשיו החיים לימדו אותך שזה בלתי אפשרי.
"מה להירגע?" אמרתי לך, "די עם הלחץ, אני עוד לא מתה..."
התקפלתי מכאב וצחקתי, סוף סוף הדמעות שחיכו כל-כך הרבה זמן
פרצו והצחוק הציני והמיוסר יחד איתן...
"לא כואב לי. אני לא בוכה בגלל הכאב... בעצם כן, אבל לאו דווקא
מהנפילה, את יודעת..." דממה.

ישבת מולי במבוכה קלה, לא ידעת מה לומר והאשמה לא עלייך. כמה
אירוני ופתטי המצב עוד יכול להיות?... ראיתי מטושטש. הדמעות,
המים והדם זרמו לבד... ניסיתי לקום במאמץ אחרון. מייד קמת
לעזור לי וכל הזמן הזה עבר כמו נצח אחד גדול, אם רק היית יודעת
כמה היד שלך הייתה חשובה.
התיישבת לידי, באמצע כל הבלאגן, הדמעות והייאוש, חיבקת...
גלגלתי עיניים ולא נתתי לקיטש להכריע את הרגע הורדרד הזה.
לחשתי "זה בסדר, בסדר, את לא אשמה בכל הבעיות שלי...".
מול מראות מעוותות גדולות שטפתי פנים, רעדתי בכל הגוף, אותה
מוזיקה עצובה התנגנה בי. המים הקפואים ומלח הדמעות השתלבו יחד
בניסיון לשטוף הכל... בינתיים את חיבקת את עצמך בחוץ ואני
הצצתי עליך מידי פעם, שומרת עליך תמיד.

הבטתי עמוק בתוך המראה, בניסיון למצוא את עצמי גם שם. חשבתי עד
כמה המראה משקרת לי, ועוד בפנים. העיקר שאני רואה את עצמי כמו
שאני, בלי כל הזיופים מקדימה. עיניים דומעות ומתוסכלות, שיער
סתור, זמן להמשיך הלאה. פתאום נכנסת ונעמדת מאחורי, "גם כשאת
פצועה את יפייפיה, את יודעת..." הסתובבתי בחיוך ציני וביקשתי
שתירגעי עם פרץ הקיטש שדבק בך. חייכת ויצאת.
שטפתי פנים שוב ואחרי עוד כמה רגעי אמת מול המראה יצאתי אלייך.
העיניים עדיין מתות והפצעים עדיין פתוחים. בואי, בואי נמשיך
במשחק הפתטי הזה שנקרא אנחנו, נמשיך את הניסיון העלוב הזה
להתמודד ולהתגבר על כל מה שקרה.

פצועה תמיד, הפעם גם בגוף ובמקום דמעות יש לי גם שטפי דם
כהוכחה.
כבר לא אותו דבר בינינו, שומדבר לא יחזור לפעום בנו כמו פעם.
אני אוהבת אותך, אבל יש נסיבות עכשיו, את יודעת.

סיפור אמיתי, כמו השאר. אולי קצת יותר עצוב במציאות.