היא תמיד הייתה בגדר מסתורית,
אף אחד לא הכיר אותה לעומק,
לא את טעמה בלבוש, בנעליים, את מחשבותיה,
לא הכירו את התחביבים שלה, לא את החלומות,
לא את הרוח שטות שבה.

החברה שאיתה מגיל אפס הודתה - "אני אפילו לא מכירה אותך".

אף פעם היא לא הייתה עם חיוך ענק על פניה,
אף פעם לא אמרה שכל אחד היה רוצה את האושר שקיים בה עכשיו.

ההיא, לא סיפרה את דבריה, את תחושותיה,
אפילו.. אפילו בפניי חברתה מינקות.

במהלך שלב כלשהוא בחייה, נשברה.
החליטה להוציא החוצה את כל מעללות חייה.

ישבה מול החברה, מדברת.
" אני לא יודעת כל כך איך להתחיל,
יש לי פה 15 שנה בראש להריץ אחורה... "

- "תתחילי בלחזור, לחזור למקומות הזכורים לך ביותר"

"אז... את זוכרת את השנתיים האחרונות, הארורות?"

- "השנתיים האלו שבהן התנהגת מוזר מהרגיל?"

"כן, בדיוק, השנתיים האלו, היו התקופה הכי מגעילה שיכולה להיות
למישהו! "

- "ספרי לי עליהן, ספרי . "

"כמו שאמרת - רציתי להיעלם, רציתי ללכת לעולם אחר, רציתי
מציאות אחרת, אחת כזו שלא קיימת - מסתבר... "

- "רגע, ו... איך הצלחת לחיות עם אותן תחושות?"

"איך הצלחתי? אוקיי, זה מסובך, מורכב ואני כמעט בטוחה שתכנסי
לסרטים אחרי שתשמעי את כל זה... תבטיחי לי שזה יישאר בינינו"

- "יש לך את ההבטחה "

" אוקיי, אז.. הכל מתחיל בעניין לא ברור, שבו התחלתי לשנוא את
הכל!
כל מה שהייתי עושה, הייתי שונאת - שנאתי כל-כך,
רציתי להעלים את עצמי, האמנתי שזה לא יפריע לאף אחד,
שאני לא אחסר כאן".

- ומה הלאה, מה גרם לך להבין שכן תחסרי?"

"אז זהו... שלא הרגשתי את זה, אז... הפיתרון שלי היה להרוס את
עצמי כמה שיותר."

- "להרוס את עצמך?"

"להרוס. הרס עצמי.
הייתי מרעילה את עצמי בכל מיני דברים,שותה כדי לשכוח,
דברים לבנים שדופקים ת'שכל,
ברחתי לאנשים הגדולים ממני בשבע, שמונה ואפילו עשר.
לא חשבתי, פשוט עשיתי- רק להרוס, להרוס. "

- "אני לא מאמינה שהגעת עד לשם. וההורים מה?"

"בבית הראתי שהכל איתי תקין, כשהייתי נעלמת שעות או לילות, זה
היה כביכול לחברה"

- הכנסת אותי לסרט רציני ולחשוב שהייתי בטוחה שאת כל כך קרובה
אליי . "

"קורה... כדאי שנתחיל לשים לב מה נהיה עם אנשים בעולם, לא?"

- "לגמרי! רגע ,שניה, עברת את הכל , אני מקווה? "

"כן,הבנתי מה עשיתי לעצמי, עיקר ההתאוששות היה שפגשתי באיש
ההוא שעזר לי להשלף החוצה מכל הדבר הזה שהייתי טבועה בו,
איש קסום- נדיר. רק חבל שלא אראה אותו עוד", לחשה.
"הכי כואב זה שאפילו התמימות של ה'ילדה הקטנה' לא היה קיים
אצלי,
תמיד ידעתי מה אני רוצה ואיך אני אשיג זאת"

- "אז זו ההארה בעיניים שמדברים עליה, מדהים.
הקלה ענקית הבאת לי,
מהיום - את איתי,מוציאה הכל, אני תמיד אהיה פה - מבטיחה, רק
שלא תחזרי לשם, רק שלא."

"הניצוץ.. די חבל שהוא נזכר לצוץ על מישהו... שלא אראה עוד...
לעולם... עצוב לי, כשאני נזכרת הדמעות מתחדשות .
הוא חסר לי, הוא חסר!
נלקח ממני כך פתאום , מאותה ילדה שהתבגרה יותר מדי מוקדם. "

תמיד תהיי פה?
מותר להבטיח כאלה דברים בעולם שכזה?

מסתבר שיותר קל להציג את האני שלי כ'היא' .