עוד לפני שהתגייסתי קיוויתי לכך, טיפחתי לעצמי ציפיות.
הגעתי לפה, קורס קצינות לא פחות ולא יותר וכל מה שהחזיק אותי
זו המחשבה שזה בקרוב.
לא הפסקתי לחשוב על זה לחלום על זה ולספר את זה.
הייתי למעלה שום דבר לא יכל לפגוע בי להוריד אותי למטה.
שום דבר חוץ מדבר אחד, דבר שקרה אתמול.
ניפץ את חלומי ורסיסיו שפצעו את לבי התעופפו לכל עבר.

זה עוד יקרה, אני יודעת בוודאות שזה יקרה, פשוט לא בקרוב.
זה אנוכי מידי לרצות את זה כלכך? לרצות שזה יגיע וכמה שיותר
קרוב?
לא רוצה שהוא יעשה את זה כי אני רוצה, ואולי בעצם הוא דוחה את
זה כי הוא לא בטוח?
כנראה קצת מכל דבר.

הרגשתי רע אתמול, כאב לי נורא כאב לי באמת.
כל מה שרציתי היה להתרחק, אי אפשר אפילו להרגיש פה רע, רצים פה
קטעים צחוקים אי אפשר שלא לשבור את פני בובת החרסינה הדומעות
בצחוק חרישי.
זה טוב אני יודעת אבל לא תמיד, רציתי שיכאב לי רציתי שוב
להרגיש.
אין כאן זמן לכלום כשאני בשירותים אני עושה בו זמנית עוד 3
דברים, אני לא מתלוננת אני אפילו אוהבת את המקום ואיך שהכל
מתנהל רק שלפעמים מרגיש בפנים שעצוב ואין אפילו זמן להרגיש את
זה לתת לזה לצאת ואז זה נגרר ונגרר ולא עובר מחלחל בפנים ומנסה
למשוך למטה.

הוא רצה לדבר איתי, לדבר על זה.
על מה יש לי כבר לדבר איתו, מה אני יכולה לומר?
שאני מבינה אותו?
שאני מאוכזבת ובעצם אין לי בכלל את הזכות להיות ככה?
אני לא צריכה את זה כדי להחזיק מעמד יש לי אותו זה מה שחשוב
- 8 חודשים כבר והפז"קשר ממשיך לדפוק (תרתי משמע), פשוט לדעת
שזה כאן באופק מנצנץ וכל כך קרוב הפיק בי רוח חיים קסומה.

חסרות לי שיחות הנפש איתו, איתן.
חסר לי לדבר עם מישהו באמת באמת לעומק.
לא עוד סתם אחת מהקורס שאחר כך תרכל לכל העולם ומפקדו.
חסר לי הזמן כדי לבכות להוציא את הכל.
החיבוקים שלו שמחממים אותי לעוד שבוע שחולף בלעדיו.
אני חסרה לי.

בסך הכל,
לסיכום כנאמר יהיה טוב, אני כאן לא?
מקווה להשאר, מקווה לעבור את כל המסלול המפרך הזה איתו ועד
הסוף.

מפאת מחסור בזמן על המחשב בספרייה בבסיס שלי, אני אקצקץ.

-כאן לירי שם בדוי בסיס השלישות, צריפין-