יוצא לי לחשוב
על אנשים שהיו
אנשים שהלכו
ולא יחזרו.

הם היו לבושים במדים ירוקים
גברים ונשים מחייכים, אוהבים.
הם נתנו את הכל כדי שנהיה כאן
השאירו מאחור רק תמונות בפורמט מיושן.

תמונות שנערמות בתוך קופסאות,
מוציאים אותן מהקופסה רק פעם בשנה.
פעם בשנה, ביום הזיכרון,
יוצאים הארגזים מתוך הארון.

והקרבה כשלהם לא הייתה מעולם
הם נתנו את הכל כדי שנהיה כאן
ונחיה בשלווה (יחסית כמובן)
מאילת ועד נחל דן.

ואנחנו, איך נוכל
להשיב להם כגמולם?
איך נוכל לכבד את אלו
שנתנו את חייהם למעננו?

רק יום אחד בשנה,
עשרים וארבע שעות, רק יממה
נקדיש להם, נזכור אותם
נדליק להם נר, נכבד גיבורים שהיו - ואינם.




13.6.04