זוג מגיע למסעדה אחר הצהריים. מארחת מקבלת את פניהם. היא
אומרת:
"שלום, אתם שניים?"

הזוג עונה:
"אנחנו שלושה. אנחנו מחכים לבן שלנו"

המארחת אומרת:
"הוא מאחר?"

הזוג עונה:
"הוא נפטר"

המארחת אומרת:
"אוי אני נורא משתתפת בצערכם, איך זה קרה?"

הזוג עונה:
"את יודעת כמו כולם.. בצבא...תאונת אימונים"

המארחת אומרת:
"זה הכי נורא!"

הזוג עונה:
"את מספרת לנו..."

המארחת אומרת:
"אני אראה מה אני יכולה לעשות בשבילכם"
ואז הולכת לחפש שולחן.

היא חוזרת אל פתח המסעדה ואומרת:
"אני מצטערת אבל אין לי כרגע שולחן בשבילכם"

הזוג עונה:
"את לא רוצה לומר לנו שאת עומדת לאכזב אותנו"

המארחת אומרת:
"אני באמת מצטערת"

הזוג אומר:
"לא עוד פעם אלוהים! כמה כבר אפשר לסבול... לא מספיק שהקרבנו
את בננו?  עכשיו גם זה? למה זה מגיע לנו?"

המארחת עונה:
"אתם יודעים מה? אולי יש לי שולחן אחד לשניים במעשנים"

הזוג שואל בתמיהה:
"לשניים?"

ואז מוסיף:
"אבל אנחנו שלושה. אנחנו מחכים לבן שלנו. הוא נפטר...".

המארחת עונה:
"אני יודעת אני יודעת אבל לצערי יש לנו רק מקום לשניים
משפחת..."
ואז המארחת שמה לב שהיא מכירה את הזוג היכרות שטחית מאד. כזאת
שבמסגרתה היא אפילו לא יודעת את שם המשפחה שלהם.

הזוג משלים את דבריה:
"גמליאל..."

ואז שואל בעלבון:
"גם את השם שלנו את לא יודעת?"

המארחת אומרת:
"סליחה. אני כל כך מצטערת"

הזוג עונה:
"לא את לא! את מעיזה להציע לנו שולחן לשניים כשאנחנו שלושה.
הסברנו לך, אנחנו מחכים לבן שלנו. הוא נפטר... אנחנו משפחה
שכולה. איבדנו את היקר לנו מכל. את הבן שלנו. עצמנו ובשרינו.
את החיים שלו נתנו למדינה הזאת, כדי שכאן אפשר יהיה לחיות
בשקט! כדי שאתם תוכלו בשקט לנהל כאן מסעדה ולהגיד לנו שיש לכם
שולחן לשניים, בזמן שאנחנו שלושה. תמיד היינו שלושה, ותמיד
נהייה שלושה, ושום מלצר או בעל מסעדה או ראש ממשלה או נשיא לא
יגיד לנו שאנחנו לא שלושה. ושום טרור או מלחמה או תאונת
אימונים לא תשכנע אותנו שאנחנו פחות משלושה!"

המארחת אומרת:
"אני מבינה לליבכם משפחת גמליאל. באמת מבינה אבל אני לא יודעת
מה לומר לכם. אנחנו לא קוסמים ולא יכולים לשנות את המציאות.
אנחנו חיים בעולם מוזר ומסובך שבו כוחות גדולים נלחמים זה בזה
ואנחנו נאלצים להקריב את חיינו למען מטרות שטותיות שלא בהכרח
נוגעות לנו. כל זה אמנם ממלא אותי עצב אבל החיים הם סאגה
מתמשכת של מאבקי הישרדות. זה ג'ונגל. ובג'ונגל צריכים להיות
חזקים! ולהיות חזק זה גם לפעמים לדעת לוותר. אז נכון. אתם
שלושה, אני לא חולקת על זה. אבל המצב הוא כרגע, ואף אחד לא אשם
בזה, שיש לנו שולחן רק לשניים ואתם במילא מחכים לילד שכנראה לא
יגיע לעולם..."

הזוג מוחה:
"אל תגידי את זה!

אחר כך הזוג מתחנן:
"רק אל תגידי את זה!"

המארחת אומרת:
"ככה זה. אמרתם בעצמכם. הוא נפטר.. אז למה שלא תוותרו, תנשמו
רגע, תשבו בשולחן לשניים ותנסו לעשות לעצמכם קצת טוב... הרי גם
לכם מגיע ליהנות קצת..."

הזוג אומר:
"כולם אומרים לנו את זה"

המארחת אומרת:
זאת האמת. זה נובע מכוונות טובות"

הזוג אומר:
אנחנו לא מקבלים את זה... זאת לא האמת. האמת היא שהבן שלנו
איתנו. גם אחרי שהוא מת. הוא תמיד יהיה איתנו. אבל בכל זאת
אנחנו נשב בשולחן לשניים. אנחנו נספוג את ההשפלה הזאת שוב.
אנחנו נראה לעולם שכאילו ויתרנו, כי זה מה שהעולם מצפה שנעשה.
אנחנו נאכל ארוחת ערב במסעדה יקרה, אנחנו נשתה יין, וכשנגיע
הביתה נקיים יחסי מין, כי העולם צריך לדעת שאנחנו ממשיכים
הלאה.
והעולם, הוא יביט בנו בחזרה ויאמר- איזה זוג הורים שכולים
אמיצים הם משפחת גמליאל. איך הם מתמודדים. ואנחנו נגיד- נכון,
אנחנו מתמודדים. אבל כל אימת שנאמר זאת עדין ניזכור ויזכור גם
העולם- ליבינו צוחק במרירות ויודע. לא התמודדנו. לא נתמודד.
אנחנו עדיין שלושה"

המארחת אומרת:
"אז תשבו או לא?"

הזוג עונה:
"נשב"

המארחת אומרת:
"זה מאד משמח. בואו אחרי. תראו שעם הזמן תוכלו לחזור לשיגרה"

המארחת מושיבה את הזוג ליד שולחן לשניים.

מלצר אחד שהיה נוכח בעת השיחה בקרבת מקום תופס את חברו ואומר
לו:
"משפחת גמליאל שוב פה"

חברו (גם הוא מלצר באותה מסעדה) עונה:
"אני מקווה שהפעם הם ישאירו טיפ גדול."

אחר כך אחד מן השניים צועד אל שולחן המשפחה. הוא מניח עליו שתי
צלחות שתי כוסות שני סכינים ושני מזלגות. הוא מנקה את השולחן
במטלית לחה ואומר:
"ערב טוב. מה תרצו למנה ראשונה?"