משכימה קום, זורחת בתום לב השמש
אור בוקר חיוור מאיר בחלוני
ויאמרו: שכח העולם את ליל אמש;
ואומר אז להם: לא שכחתי אני.

שלל צבעי הפריחה שוב כל חי ישמח
וניחוח עדין כיקר בבשמים,
ויאמרו: העולם מתחדש ופורח;
ואומר: זאת בנבול החיים הקודמים.

ילד רך בשנים צוחק ומתפרע
ואור בעיניו אשר אין לו שני,
ויאמרו: טהור הוא, איננו יודע;
ואומר אז להם: אך ידעתי אני.

אל נחלת עברו יצעד אז אדם
ויחצוב לו באבן עתיד ססגוני
ויאמרו: לא היו כאן שברים מעודם;
ואומר אז להם: הן ראיתי אני.

באור יום, זמן עובר שוב בעצלתיים,
שכחה של שנים החולפות כדקות.
ויאמרו: נוקה הדם מהידיים;
ואחריש ביודעי: לא נוכל לנקות.