[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יצחק-צחי מלמד
/
סבל, סבל תרדוף

1. כשראיתי אותה בפעם הראשונה, היא לבשה לראשה כובע פרווה שזנב
חתול השתלשל ממנו. זה היה במרתון שנערך לסופר רם אורן.

פעם אחת, לפני הרבה שנים, כתבתי שיר אהבה אירוטי-אוטוביוגרפי,
לבחורה בשם רחל, שנפרדתי ממנה. את השיר העתקתי במספר עותקים על
כרטיסיות שחורות, ומאז לא הצלחתי לכתוב.

1 א. כשהיא נכנסה בכובע המצחיק שלה, ישבה  לצידי, אבל עזבה עוד
לפני שנגמר המרתון.
(בסיום הערב חייכה אלי אשה מבוגרת ויפה, ושאלה:
"מה שלומך?"
"עכשיו טוב" אמרתי, כאילו אני מכיר אותה.)

פגשתי בה שוב למחרת, לראשה היתה הפעם בנדנת צעיף מעור. זה היה
בבית קפה בו יושבים אמנים. שוב ישבה לצידי, אמרה ששמה לאה,
שהיא משוררת וסולדת מהמוניות, דברה על העבר המסוים שלי כאילו
הכירה אותו. "אנשים עם עבר כזה מושכים אותי" אמרה, ועוד אמרה
לי: "אינטואיציה חדה אופיינית לאנשים שעברו הרבה סבל."

רחל סיפרה לי שהתקשרה בטלפון למשורר ניר נרקיס, ושאלה אותו אם
היא יכולה לבוא אליו. המשורר התעניין אם היא יפה, והזמין אותה
אליו. מהו מרכז הלב, שאלתי אותה לפני שנפרדנו.

לאה השאירה לי כרטיס ביקור, והלכה מהשולחן. מיד סיפרו עליה
שהייתה פלגשו של ניר נרקיס, עד שחלה בחולי קשה. אז עזבה אותו,
וכשהבריא, לא חזרה אליו.

דיברו עליו שהוא רוצה בסבל שלו, אבל בעצם מי חופשי לבחור?
דיברו עליו שהוא אקצהביציוניסט עד כדי כאב מסחרי, שהוא מובן רק
למעטים. שהוא יכול רק להרויח. החיוך שלו דומה לבכי.




     
כשחלה ניר נרקיס, שמענו אותו אימי ואני מדבר בתוכנית רדיו
אודות צדיק ירושלמי, וצדקת תל אביבית, הכרוכים יחד, אשר נתנו
לו את המפתח לישועה. גם אני שכבתי בבית חולה, ואימי התקשרה
אליו."הצדיק הוא ר' אושר פריינד" ניחשה "מה הוא אמר לך?"
-"הוא אמר לי להגיד תהילים." והוסיף: "איך שמעת עליי?"
"תגיד לי לפחות מי היא הצדקת?" התחננה אימי, אבל בכך נסתיימה
השיחה.

התקשרתי גם אני לניר נרקיס, וסיפרתי לו שבילדותי היתה אימי
קוראת לי כדי שאציג בפני אורחיה קטעים מספריו בעל פה. ציטטתי
לו מהזיכרון את הסיפור על המלך ונגן המנדולינה, שנשיהם בגדו
בם. הם הלכו יחד לחפש כאב גדול ממכאובם, ומצאו פונדקאי שחתך
לעצמו את האיבר כמחוות אהבה לאשתו הגוססת. כשהבריאה אשתו, היה
הפונדקאי מספק לה את מאהביה:

"היה היה מנגן-במנדולינה, ולו אשה בוגדת. לא ידע המנגן  מה
לעשות לה, אך כשהתעצב אל לבו בגלל  תזנוניה היה  יוצא לשדה
ושופך את נפשו בנגינה על המנדולינה.  ויהי היום ולמלך  נודע
יפי נגינתו. ציוה המלך  להביאו לפניו, ואמר לו: למחר אני עורך
משתה גדול לכל השרים והרוזנים, ואותך אבקש אז לנגן לפנינו
במנדולינה. אך כאשר הגיעה שעת המשתה, והמנגן עמד על הבמה, לא
היה  יכול  לנגן כלום, כי רק כשהיה מתעצב בלבו על אשתו נחה
עליו רוח הנגינה, ולא בשום זמן אחר. כעס עליו המלך מאד וציוה
לשים אותו בבור. והבור היה מתחת למדרגות המרתף של הארמון.
וכשישב שם המנגן  בלילה, שמע פתאום רשרוש. הוא הסתכל, וראה
כושי גדול, אחד מעבדי המלך, מתהלך בלי סבלנות לפני פתח המרתף.
אחרי חמישה רגעים הופיעה המלכה. וכשראה אותה הכושי חירף אותה
ואמר: איך זה את, זונה שכמותך, נותנת לי לחכות כל כך הרבה זמן!
אבל המלכה ביקשה את סליחתו, והכושי שכב אתה שם במקום, כי לא
ידעו השנים שיש עין צופיה עליהם. אז אמר המנגן בלבו, שאין לו
להצטער כל-כך, אם אפילו מזלו של המלך  איננו טוב ממזלו שלו.
ומכיון שרוח לו, נטל את המנדולינה וניגן, אחרי שהלכו השנים,
מנגינה יפה מאוד. כשהגיע קול  המנגינה לאזני המלך, ירד אל
המנגן  ושאל אותו מה הדבר שגרם לו לנגן כל-כך יפה. אמר המנגן:
אדוני המלך, אם אגלה  לך תצווה לכרות את ראשי. נשבע לו המלך
שלא יכרות את ראשו, ואז סיפר לו המנגן מה שראה. כשמע זאת המלך
ענה ואמר: הוי, אחי לצרה, אף כי נשבעתי לך, לא אוכל להשאירך
בחיים, מכיון שאתה יודע את חרפתי, אבל יש פתרון לדבר, והפתרון
הוא שנצא יחד לדרך ונחפש בכל המדינה אדם שמזלו שפל ממזלנו, ואם
נמצא אדם כזה, אתן לך את חייך לשלל. יצאו המלך
והמנגן-במנדולינה  לדרך, והגיע לשדה אחד, אשר בו ראו אדם חורש
את האדמה כשאעל גבו תיבה גדולה. התפלאו על הדבר ושאלו את החורש
מה בתיבה. אמר החורש: אשה צעירה לי, וכשאני יוצא לעבוד בשדה
ומשאיר  אותה  לבדה בבית, בוגדת היא בי. על כן עשיתי לי תיבה
ושמתי בתוכה את אשתי, ואני נושא אותה על גבי כדי שאהיה בטוח
בנאמנותה. ביקש המלך מן האיש שיפתח את התיבה, וכשפתחו אותה
מצאו בתוכה את האשה כשהיא שוכבת עם המאהב. אמר המלך אל
המנגן-במנדולינה: הנה זה איש שמזלו שפל ממזלנו! לא די שאשתו
בוגדת בו, אלא שעוד הוא נושא אותה עם מאהבה על גבו. אך הבה
נמשיך בדרכנו, אולי נמצא אדם שמזלו שפל אפילו ממזלו של אומלל
זה. הלכו המלך והמנגן במנדולינה והגיעו לונוק. ובשעה  שהיו
יושבים וסועדים היה הפונדקאי עושה  מעשה שהפליא אותם מאוד: כל
פעם שנכנס בחור צעיר ונאה. היה הפונדקאי רומז לו לעלות במדרגות
אל החדר העליון. וכששאל אותו המלך לסיבת ההדבר, ענה הפונדקאי
ואמר: אדוני, לפני כשנה אחת חלתה אשתי בחולי קשה עד שהלכה
למות. והנה לפני מותה ביקשה ממני שאישבע  לה  כי לא אגע עוד
בשום אשה אחריה. נשבעתי לה, אך ברוב אהבתי אליה לא הסתפקתי בכך
אלא שגם עמדתי וחתכתי לעיניה את האבר, כל כך גדולות היו אהבתי
ונאמנותי לה. והנה רצה המזל וימים אחדים לאחר זאת הבריאה אשתי
ממחלתה. ועכשיו, אדוני, מה עלי לעשות? אשה צעירה ויפה היא,
איננה יכולה בלי גבר, ואני אינני יכול לתת לה מה שהיא דורשת.
על כן בראותי גבר צעיר  ונאה אני שולח אותו למעלה אל חדרה, וזה
פשר הדבר אשר ראיתם. כאשר שמע המלך את דברי הפונדקאי, פנה ואמר
למנגן במנדולינה: הנה אדם שמזלו שפל באמת ממזל כולנו! לא די
שאשתו בוגדת בו, אלא שעליו עוד להביא אליה את המאהבים."


ניר הוסיף לדבר איתי, הוא בקש שאשלח לו עותק מהשיר שכתבתי, אך
סירב לגלות לי מי היא הצדקת. שלחתי אליו את השיר, כמו הייתי
נובר בפצע.

אימי נטלה בלי ידיעתי את הכרטיסיה, עליה שרבטתי את השיר,
ונסעה לירושלים לר' אושר.

כשנכנסה אימי לר' אושר, הושיטה לו את הכרטיסיה: דו איזט דו
וואס מיין קינד שרייבט (זה מה שהילד שלי כותב), אמרה לו. קחי
את הדבר הטמא הזה ותחזרי הביתה, ציווה ר' אושר בזעף. כיצד ידע
ר' אושר את תוכן השיר, בלי לקרוא בו אפילו?, תמהתי.
הצטיידתי בבלוק כתיבה, לקחתי לי עט, וניסיתי להטיל נקודת דיו
בלב מרכז הגליון. עברתי לדף הבא נייר אחר נייר. תפסיק לשחק
אותה סופר, צעקה אימי מהחדר השני, התחלתי להשליך גליונות
באוויר, ולתרגל  זאת איתם במעופם.
הוא משתולל, אמר הסניטר שענה לשם קיריל, שעה שהוא וחברו קשרו
אותי לאלונקה. איבדתי את ההכרה.

כשהתעוררתי התחלתי מניע אצבעות ידי ברישום אוטומטי, משרבט כל
העולה במוחי, גיליתי שאני מסוגל לכתוב בחופשיות.
   הדלת נפתחה
לא רוצה קולגות כאלו, קראתי לעבר קיריל.
ליברמן, למה אתה רוצה שיקשרו אותך?, שאל קיריל כשהתכופף להניח
על אפו של הקולגה את הכיפה שנשמטה  לרצפה, והסתלק.

חחח, טפו, החטיא הדוס  את מיטתי.
שלבתי את צינור הקטטר בין הבוהן והאצבע של רגלי, והצלחתי לחלוץ
את צינורית הקטטר. פעולה בכיוון הפוך היתה דרושה להניע אותה
לעבר הפיסטוק, השתן טיפטף על זקנו.

אבל כשפקחתי בבוקר את עיני שוב, הבנתי מה דרוש לי לעשות.
מי אתה?, שאלתי.
נפתלי ליברמן, רשמתי.
מה אתה עושה פה?, שאלתי.
סובל, רשמתי. עיני התחילו לדמוע.
מאין אתה?, שאלתי
מירושלים, רשמתי.
מי שלח אותך לכאן?, שאלתי.
ר' אושר, רשמתי, אמא שלי חסידה שלו.
כמה זמן אתה כאן?, שאלתי
הרבה, כבר הפסקתי לספור, אמר. אני הפסקתי לרשום.


מי אתה?, שאל
XY, עניתי לו.
מה אתה עושה כאן?, שאל
אני סופר, עניתי.
פעם ישבתי אצל ר' אושר, סיפר, כשנכנס אצלו סופר אחד, חילוני
משלכם, ניר נרקיס שמו, ושאל אותו על צטעל'ה (גליון) אחד שהיה
נתון ברשותו בכרטיסיה שחורה. ר' אושר הסתכל בצט'ל, ואמר לו
למסור אותו אצל תהילים זוגערית צדקת בשם לאה.
הוא המשיך לדבר ואני התחלתי לרשום שוב: "ר' אושר זכה להיות
צדיק ידוע בגלל שסבל הרבה. אני סבלתי יותר ממנו. יש לך
סיגריה?".

האחים  נכנסו לחדר. Y, למה אתה נותן לליברמן את הסיגריה
האחרונה שלך?, שאל קיריל.
ליברמן סובל, עניתי.  

הספור הזה מוקדש ללאה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אללה וכבאר!"


הזה שהתפוצץ
ממקודם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/7/04 14:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יצחק-צחי מלמד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה