הרגשתי שאני בתוך חלום. שמעתי את קולה הצפצפני במקצת של אישה
אשר עמדה כמה מטרים מלפני וכנראה שימשה כסוג מסוים של כרוז,
כשאני מסתכל סביב ושם לב שאני לא היחיד שהתעורר עם אותה תחושת
רחף.
"בני אדם מתבקשים לעמוד בטור הימני, ונשים פולניות בטור
השמאלי."  נדהמתי לגלות שאפילו במקום מוזר שכזה, הצבוע כולו
בלבן, ישנה הבחנה בין נשים פולניות, בעיקר אימהות זקנות, לבין
שאר האוכלוסייה. עדיין לא היה לי בדיוק מושג ברור היכן אני
נמצא ולמה.
האישה עם הקול הצפצפני שוב נראתה לנגד עיניי, בעוד אני משתדל
לקום ומתקשה לעשות זאת בגלל הבד הלבן הכרוך מסביב לגופי.
"יפה רבינוביץ', יפה רבינוביץ', גשי אליי בבקשה". אחת הנשים
היותר מדובללות ניגשה אל הצפצפה, שם שסיגלתי לאותה אישה הלבושה
בלבן ככל שהזמן עבר, והחליפה עמה מספר מילים. לאחר שיפה חזרה
למקומה בטור, הצפצפה כחכחה בגרונה ומשכה את תשומת ליבם של שאר
הנוכחים אשר הראו, כמוני, סימנים של חוסר מודעות למעשיהם במקום
מוזר שכזה.
"שלום לכולכם. אתם בטח תוהים לעצמכם היכן אתם נמצאים. לא אוכל
למסור לכם מידע רב, כי בעוד מספר דקות כולכם תעברו חוויה שלבטח
לא תשכחו למשך זמן רב. לאחר שזהותו של האדם שיוצג בפניכם
תתגלה, אני בטוחה כי רובכם תטילו ספק באמיתות שיחשפו לפניכם,
אך בתור סגנית ראשית במעמד זה, אני יכולה לערוב לכם כי שקר
במקום זה, הוא פשע לא יכופר, ולכן אנו מבקשים מכולכם לנהוג
בכבוד הראוי למעמד זה, תודה."
אף אחד מהאנשים שעמדו בתור, ביניהם יפה רבינוביץ' וחברותיה וגם
אני, לא הבינו לפשר הדברים שנאמרו על ידי הצפצפה. מה שבטוח הוא
שכולם היו סקרנים ורצו ששאלותיהם יענו בהקדם האפשרי. רצינו
לדעת את מי אנחנו הולכים לפגוש, איפה אנחנו נמצאים, ולמה דווקא
אנחנו נבחרנו להיות עדים למעמד זה שדובר באופן כה משובח על ידי
הצפצפה, הסגנית הראשית בכבודה ובעצמה.
בעוד הצפצפה צועדת מחוץ לטווח הראייה, נכנסה לחדר אישה
יפיפייה. שיערה היה חום ועיניה היו עיני שקד מהפנטות עם זיק
שובבי של אור שהעביר גם תחושה שמאחורי עיניים אלה מסתתר משהו
הרבה יותר עמוק ומסתורי ממה שנראה לנגד עינינו. היא הייתה פשוט
מהפנטת, אלוהית ממש. אפשר היה לראות כי רוב הגברים פשוט הופנטו
ממנה, וגם הנשים הסתכלו עליה במעין מבט מעריץ שכזה הגובל בקנאה
סמויה, אך עם זאת דיי גלויה לעין.
לא יכלתי להסיר את המבט שלי ממנה. היא העבירה את מבטה לאט לאט
על כולנו ואפשר היה לראות כי בעיניה היא רואה אותנו בדיוק כמו
שאנחנו. מין יכולת מאגית לא מוסברת.
ואז היא התחילה לדבר וקולה היה אפילו יפה יותר מהמראה שלה. הוא
התנגן לו באופן כל כך מושלם כך שלא הייתה שום אפשרות לפספס
אפילו מילה אחת ממה שהיא אמרה.
"נכון שנמלי תעופה הם פשוט הדבר הכי מעצבן שקיים? לא רק שצריך
לעמוד שעות בתור כדי לעבור את בדיקות המכס, גם המקום עצמו לא
כל כך מיוחד. בסך הכל מורכב מהרבה רעש, פקידים עצבניים שחוקרים
אותך מכל הכיוונים ודיוטי פרי שכביכול המחירים בו זולים
יותר"..
הסתכלתי עליה והייתי מופתע. אני אפילו בטוח שהפה שלי היה פתוח
בזווית מאוד מיוחדת.
לא האמנתי למה ששמעתי. אישה כל כך יפיפייה מדברת על הכיעור של
נמלי תעופה. האירוניה..
חוץ מזה לא האמנתי שהביאו חבורה של אנשים כמונו, ביניהם יפה
רבינוביץ' וחברותיה כדי לדבר על נמלי תעופה. אבל מאוחר יותר
גיליתי שזה חלק מאוד מיוחד מהאישיות שלה, שקשה למצוא אצל
אחרים.
"טוב, אז אחרי שהבהרנו את זה, ראיתי שפגשתם את הסגנית שלי,
למרות שחלקכם כבר החליט להעניק לה שמות אחרים", וכאן מבטה
הופנה אליי במין חיוך שובבי, "ועכשיו הייתי רוצה להציג את
עצמי. אני זו שבראתי אתכם, את העולם, את המילקשיק בטעם שוקו
בננה, את הגלידה, את השוקולד, את הכל. אני אלוהים".
כולם הסתכלו עליה, מנסים לעכל את מה שנאמר כרגע, מחברים את
הפרטים. לאט לאט אנשים התחילו להשתטח על הרצפה כלא מאמינים, אך
בעיקר כבעלי יראת כבוד. אני פשוט המשכתי להסתכל עליה ומשום מה
נזכרתי בילדות שלי. התמונה שראיתי הייתה ברורה כל כך, כאילו
היא התרחשה אתמול. זו הייתה אחת מאותן פעמים שאתה מדמיין איך
אלוהים נראה ואיך הוא מצליח לשלוט בכל הכאוס שיש בעולם. אני
זוכר שראיתי איש זקן, כמעין סנטה קלאוס עם חיוך של סבא טוב
כשלמולו יש לוח כפתורים ומסכים ענקי שמראה לו בדיוק מה קורה,
מתי ואיפה. וככה הוא יכול לעזור כשהוא רוצה, להרוס כשהוא רוצה
וכו'. זה ללא ספק דבר שלא ציפיתי לו.
שאלוהים הוא אישה? ועוד יפה כל כך? הרבה תנועות פמיניסטיות היו
שמחות לגלות את זה. גם אימא שלי הייתה שמחה, זה בטוח.
לא היו לי מילים. והיא פשוט המשיכה להסתכל עליי. הייתי חייב
לומר משהו, כי אני נותרתי היחיד שעמד. ואז פשוט אמרתי את הדבר
הראשון שחשבתי עליו מאז שראיתי אותה:
"אלוהים, את פשוט אלוהית". היא התקרבה עליי בצעדים מרחפים,
הניחה את ידה על הלחי שלי ואמרה: "תודה". לא יכלתי להתיק את
המבט שלי ממנה. היא הקסימה אותי. הכל אצלה היה פשוט כל כך....
אלוהי. חייכתי לעצמי כששמתי לב מה אני אומר. נזכרתי לפתע כי
מאז שהייתי קטן, תמיד רציתי לפגוש את אלוהים. ממש לא ציפיתי
שהעניינים התגלגלו בצורה כזו. ובמיוחד לא ציפיתי לפגוש אותה,
ולראות שהיא פשוט אלוהית.
רעש טורדני הציק לי ברקע. היה לו מין צלצול טורדני ומציק
שהפריע את מנוחתי. ניסיתי להשתיק אותו. רק לאחר כמה שניות
הבנתי שמה השתקתי מקודם היה בעצם השעון המעורר.
לא האמנתי שכל זה היה חלום.
שבעצם כלל לא נפגשתי עמה.
שהיא בעצם הייתה יצר הדמיון שלי.
כלל לא קיימת.
כמו שמאז ההתבגרות שלי, היא אף פעם לא הייתה קיימת עבורי.
התגעגעתי אליה,
אל אותה תחושה שמילאה אותי.
על הרצפה מצאתי כרטיס ביקור שהיה כתוב עליו-
"יפה רבינוביץ', פסיכיאטרית".
ההכרה ירדה עליי בבת אחת, בעוד אני מנסה לחבר את כל הפאזל
לתמונה חדה וברורה יותר.