מיכל ורועי עמדו בכניסה למסיבה
"אני שונאת את המוסיקה הזאת", עיקמה מיכל את אפה הקטן והיפה.
" כן", ענה לה רועי, " זאת מוסיקה די מסריחה הטראנסים האלה,
אבל לא נורא, לפעמים הם שמים קצת רוק וישראלי מאוחר יותר,
כשהערסים הולכים לישון".
הוא צחק והניח את זרועו על כתפה של מיכל.
"לא, התכוונתי ש..." התחילה מיכל לומר, אבל רועי כבר משך אותה
פנימה, אל המוסיקה.

                               

לאחר כשעתיים של דיבורים ובילוי עם חברים שם רועי לב שמיכל
נעלמה.
הוא חיפש אותה בדאגה סביב המועדון, הוא ידע שהיא לא מתה על
המקום הזה ולא מכירה אף אחד.
רועי ומיכל היו חברים כבר שלושה חודשים, הוא גר בנתניה, בן 18,
תלמיד מצטיין ומאוד חברותי.
היא- גרה בירושלים, בת 16, שקטה ומופנמת.
אבל רועי היה מאוהב בה עד כלות הנשמה, משהו בה משך אותו- השקט
הפנימי שלה, השלווה, המיסתוריות שאפפה אותה...

לאחר חיפושים קצרים הוא מצא את מיכל מקיאה בשירותים.
"מיכל'וש? הכל בסדר? מה קרה?" הוא שאל בדאגה"
היא החלה לגמגם, "אני, זה... המוסיקה, אתה מבין..."
"המוסיקה גרמה לך להקיא?!" שאל רועי בתדהמה.
"אני לא אוהבת", היא השפילה מבט.
"אז היינו הולכים למועדון אחר אם זה כ"כ מפריע לך", אמר רועי.
"לא", אמרה מיכל, " אני לא אוהבת...
מוסיקה!"
"מה? לא אוהבת מוסיקה?! אני לא מבין, מה זאת-אומרת לא אוהבת
מוסיקה?"
רועי סירב להאמין, הרי אין דבר כזה לא לאהוב מוסיקה.
הוא מבין אנשים שאין להם טעם והם לא אוהבים רוק, אבל בכל-זאת,
הוא העדיף מישהו שנכנס למוסיקה מזרחית בכל ליבו מאשר מישהו שלא
אוהב מוסיקה בכלל.
מצד שני, הוא חשב, בחיים שלי לא ראיתי מישהו שלא אוהב מוסיקה.
הרי כשעצובים שמים שיר,זה עוזר לחשוב, זה נכנס לנשמה, חודר
פנימה, אתה יכול להכנס לטראנס, לזוז עם הצלילים... להתאהב.
"אני לא יודעת", אמרה מיכל, "מאז שאני קטנה אני שונאת מוסיקה.
כשהיתי בגן והגננת הייתה שרה בכל יום שישי הייתי בוכה ומתחבאת
בשירותים.
אף פעם לא השתתפתי במסיבות כיתה או בהצגות סוף שנה כי כולם
תמיד שרו שם.
אני חושבת שאולי אני אלרגית..."
"אלרגית למוסיקה?" רועי לא הצליח לסגור את פיו שנפער.
"אבל... איך זה שלא ידעתי עד עכשיו?" הוא שאל אותה ברוך.
"לא שמת לב שאנחנו נפגשים רק לבד, ורוב הפעמים מחוץ לבית?"
הרימה אליו סוף סוף מיכל את עיניה.
"אני הרי יודעת שאתה אוהב מוסיקה ומעדיפה שלא נהיה בחדר שלך.
רועי נזכר לפתע שבאמת למיכל אין מערכת בחדר.
הוא ישב קצת וחשב לעצמו ואז פנה אליה ואמר- "נו, אז את לא
אוהבת מוסיקה, אני אוהב אותך בכל מקרה... בואי נלך הביתה, נראה
איזה סרט טוב, משהו ישן, אילם, בואי ניקח את צ'ארלי צא'פלין
ונסגור את הווליום!"
מיכל חייכה אליו את חיוכה הקורן והם צעדו חבוקים לעבר ביתו של
רועי.

                               

"אוף, ילדה, אני כ"כ אוהב אותך... אולי תתחתני איתי?"
מיכל חייכה, הם היו שרועים על הספה בביתו, אוהבים, מזיעים,
יחד...
מיכל קמה מן הספה והשתחלה בזריזות אל חולצת טריקו ענקית של
רועי.
היא ניגשה אל הוידאו והפעילה אותו.
היא חזרה להתיישב לצד רועי והוא הניח את ראשו המתולתל על חזה.
הסרט החל, אבל לאחר כמה דקות חש רועי שמשהו מפריע לו, הוא
הקשיב לשקט המוזר הזה.
מה כ"כ מפריע לי בשקט הזה? הוא חשב לעצמו.
פתאום זה הכה בו- שקט! אין פעימות לב.
"מיכל!" הוא קפץ ממקומו
"מה קרה" היא נבהלה.
"למה... איך אני אגיד את זה... לא שומעים אצלך את הלב".
"אה, זה", נרגעה מיכל וחייכה.
"נו, אמרתי לך- אני לא אוהבת מוסיקה, והלב שלי נשמע ממש כמו
תופים, אז פעם נתתי אותו למישהו, הוא היה איזה מתופף אני
חושבת.
זה לא מפריע לך נכון? זה רק לב..."