יושב בחדר ומקשיב למוזיקה ישראלית שבוקעת מהרמקולים.
ברי סחרוף מנגן לי על מיתרי הרגשות עם הקול המחוספס שלו,
לפעמים גם קצת אביב גפן או יזהר אשדות.
יושב עם בקבוק בירה ביד ונהנה להרגיש את המשקה
מעמעם לי את המחשבות בדיוק איך שאני אוהב.

אחרי סוף שבוע באילת,
במקום להרגיש יותר טוב אני מרגיש יותר רע,
אפילו גרוע.
אחרי חצי ג'וינט של חומר אילתי מגעיל,
במקום להרגיש יותר טוב אני מרגיש יותר רע.
בחילה קלה עולה לי מדי פעם ומזכירה לי את המחשבות המטרידות
שמתרוצצות אצלי בראש כל הזמן.

אחרי יומיים של בילויים, אלכוהול ומסיבות, אני מרגיש לא
מסופק.
החיפוש הלא נגמר אחרי מין, ריגושים וחוויות, מתחיל להראות בי
אותותיו.
הבחילה רק מתגברת.

חבר טוב שלי פעם אמר לי משפט שהולך בערך ככה:
"אתה יכול לקבל סיפוק אשכי, אבל עם חלל ריגשי".
וזה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו.
נמאס לי.
אני רוצה להתיישב. להירגע. להרגיש. לאהוב.
נמאס לי לשחק משחקים. נמאס לי לעשות הצגות.
אני רוצה אמיתי. אני רוצה תכל'ס. אני לא רוצה יותר שקרים.
אני לא יכול להכוות עוד מאהבה. נכוויתי מספיק.
כל היצירות שלי מספרות על זה.
אני רוצה מישהי אמיתית, שתשלים אותי, שתרגיש כמוני,
שתאהב אותי לפחות אותו דבר כמו שאני אותה.
שתדע להרפות כשצריך. שתדע להתקרב שצריך.
שתדע לגעת בי ברגשות הכי עמוקים ובלי לפגוע, שתחוש מתי שאני
עצוב
ותדע לשמח אותי כשצריך.
שתחוש שאני שמח ותמהר להשתתף איתי בשמחה שלי.
שתבין אותי תמיד. שלא תמהר לשפוט למה אני ככה ולמה לא.
כי את כל אלו אני מוכן לתת, אבל אין למי.
או שאני פוגש את הבחורות הלא נכונות,
או שאני הורס דברים מוצלחים במו ידי.

נמאס לי ללכת למסיבות שהן בעיני לא יותר משוק בשר,
מלא הורמונים הצגות ופוזות.
לא סתם כל מסיבה אני צריך לשתות כמעט עד עילפון,
רק ככה אני מצליח להתנתק ולהנות.


יושב בחדר. עם בקבוק בירה כמעט ריק, חושב על כל האקסיות שהיו
לי.
חושב למה זה לא הלך, חושב מה הפריע לי. מה הפריע להן.
מבין שעשיתי המון טעויות.
טלפון ספונטני לאחת מהן מחזיר אותי למציאות מהר מאד. יש לה
חבר.
בטח, למה לא.
ואני, גם כשאני ביחד מרגיש בודד.
מביט למעלה, אל עבר בורא עולם, אם הוא נמצא כרגע למעלה ומחליט
להקשיב לי, ונושא אליו תפילה קצרה.

תן לי להיות מאושר.