מוקדש לחבר אחד, ברווז קטן, בשם ליאור ס., שבעת כתיבת
הסיפור הוא מאושפז בבית חולים לאחר ניתוח, ושולח את כל העולם
לברר לאן נעלמתי לו ולמה לא הספקתי לבקרו. הפרק הזה מוקדש לו.
אה, וכדי שלא תהיה לו כבדה המעמסה, אז אני מקדיש את הסיפור גם
לסבתא שלו, סתם, כי בא לי.

רואי נסע לבדו. הכביש המהיר היה עמוס בתנועה. בדיוק שעות החזרה
של אנשים לביתם, כי השבת כבר איימה להיכנס והוא רצה לסיים את
זה לפני כניסת השבת, כמעין לקבל אישור רשמי על כך שנסתם הגולל
על החור הענקי שנפער בנפשו. לסיים? נסתם? הוא תהה. הוא לא רצה
לסיים את זה, הוא לא רצה לסתום. הוא רצה להבין. רצה לשמוע. הוא
כל הדרך התחבט האם הוא באמת רצה לשמוע והאם רצה לשמוע את זה
מאלדב.

והדרך התארכה לה. לא, היא לא. הכביש היה מאוד עמוס. המכונית
זזו אט אט כמעכבות את רואי לקראת הרגע הגורלי. בליבו הוא הודה
על כך. הוא לא ידע להתמודד עם האירוע בו הוא עתיד לקחת חלק.
מה אעשה? הוא שאל את עצמו. איך אני אתחיל להעלות את הנושא? הוא
התחבט. הוא לא דיבר עם אלדב מאז אותו רגע נורא. התאונה בה אלדב
נפגע. לא, רגע, זה לא הרגע הנורא. הרגע הנורא היה להיכנס לביתם
העתידי המשותף ולראות אותו מחובק ומכורבל עם גבר זר במיטה. זר?
הוא לא היה זר. הוא היה חבר טוב של שניהם. כמעין בגידה כפולה.
שניהם בגדו בו, הוא תמיד הזכיר לעצמו זאת. לעולם לא אוכל לסלוח
להם.

לעולם? הוא אהב את אלדב. אלדב היה יקר מדיי כדי לוותר עליו
עכשיו, אחרי שהם עמדו לגור ביחד. הוא רצה להבין למה הדבר הזה
קרה, כיצד והדבר שהכי ניקר וכירסם בו היה ממתי. כמה זמן נמשכה
הבגידה הזו? האם התשובה הייתה מנחמת אותו? הוא ידע שלא. אבל
הוא היה חייב לדעת. צורך אנושי, אחרי הכל. אנושי? רגשי?

התנועה התחילה להשתחרר. והוא המשיך לנהוג באיטיות משהו, כמעכב
את עצמו בכוונה. "תזוז כבר יא טמבל!" צעקו לו נהגים מאחור
וצפרו ועקפו אותו. אחרי הצפירה השביעית או השמינית, הוא לא ממש
עקב, הוא התחיל לעבור להילוך גבוה יותר. אלדב יהיה חייב לתת לי
תשובה. הוא חייב לי זאת. לפחות זאת. לפחות? רואי שוב רצה
להלקות את עצמו. למה הוא נשמע כמו אחד שכבר השלים שהעניין
נגמר? העניין לא ייגמר עד שהוא לא יגיד כך. הוא בן-זונה אנוכי
וזה מגיע לו.  הוא השקיע המון בזוגיות שלהם, הוא היה לאלדב
לבעל ואישה גם יחד. דאג לו, היה עימו בכל הרגעים הטובים והרעים
כל עוד יכול היה להיות. הוא כמעט לא שם לב שהוא שילד עמד לחצות
את הכביש, אבל ברגע האחרון הוא התעורר לנהיגה. לאחר שהילד חצה,
הוא פנה פניית פרסה ושב לבית הוריו.

יומיים אחרי כן, רואי חשב שוב לבקר את אלדב בבית החולים. אלדב
כבר יצא מטיפול נמרץ והועבר למחלקה אורתופדית להמשך טיפולים.
הוא כל כך רצה לחתום לו על הגבס והכל. אך לא, הדבר נבצר ממנו.


רואי חי בימים האלו בסתירות. בקריעות. מצד אחד, עולמו חרב עליו
והוא לא מצא את נפשו. הוא בקושי אכל, שתה או דיבר עם מישהו.
הוריו דאגו לו שכן הוא הסתגר בכל יום שחזר מהצבא. המפקד שלו שם
לב שמשהו מוזר קורה איתו, אבל לא שאל אותו דבר, שכן רואי תפקד
הייטב בצבא למרות הכל. את זאת, אפילו הוא לא ידע להסביר.
כנראה, אני מסיח לעצמי את הדעת ממה שקרה לי, לנו, כך שיכנע את
עצמו.

הוא רצה כמה וכמה פעמים להתקשר לאלדב או לאדר, אחיו של גיא.
לדעת מה קורה שם. באותו היום, רואי חשב שוב לבקר את אלדב. הוא
כבר תיכנן לדבר עם המפקד ולהסביר לו שחבר טוב שלו בבית חולים,
ואז הטלפון שלו צילצל. הייתה זו צילה, אימו של אלדב.

"רואי?"

"כן צילה. שלום."

"רואי, אל תהיה לי זר. אני מכירה אותך ואוהבת אותך כאילו היית
בן נוסף לי."

"צילה, אני..."

"רואי, אני יודעת מה קרה. בהתחלה לא ידעתי, אבל כשראיתי שאתה
לא מבקר את אלדב. הבנתי שמשהו נוסף קרה וישבתי לאלדב על הנשמה,
עד שהוא סיפר לי הכל."

"אז את יודעת יותר ממני." הוא ענה ביובש.

"לא, אלדב לא נכנס איתי לפרטים עליו ועל... ובכן, אתה יודע.
הוא ידע שאני לא ארצה להקשיב. אתם צריכים לדבר על זה, רואי. אי
אפשר לנתק ככה מבלי לומר על מה שיש לכם על הלב..."

"צילה, את יודעת שאני מכבד אותך, אבל יש לי המון מה להגיד לו
אבל אני לא יכול לדבר איתו. זה טרי מדיי. אני חייב לדעת הכל,
אבל אני לא מסוגל לשמוע. אני לא אצליח לעמוד בזה. אני חייב
לסיים, קוראים לי. ביי."

הוא ניתק. כמובן, לא קראו לו. רואי רץ לשירותים ובכה שם דקות
מספר, עד שכמעט הקיא את נשמתו. אחרי זה שטף את פניו ושערותיו
והתיז מים על בגדיו, כדי שיחשבו שהיה לו חם מאוד ולכן קירר
עצמו. אחר חזר לעבוד.

הוא לא נפגש עם אלדב אותו ערב.

עברו מספר ימים ובעת שישב במיטתו ובהה בקירות חדרו, נשמע נקישה
על הדלת. הייתה זו אימו ולידה עמדה צילה.

"רואי. אימא של אלדב פה. היא רוצה לדבר איתך."

"אימא... צילה, אין לי על מה לדבר. אני לא כועס עליכן, אבל אני
יודע על מה אוכל לדבר. אני עוד מנסה להבין את כל מה שקורה
בעצמי ו..."

"רואי! אני אפילו לא יודעת מה קורה, תתבייש לך! אני כל הזמן
מדברת עם צילה ורק היא סיפרה לי בכלל מה קרה. פעם היית מדבר
איתי על הכל ועכשיו אתה מסתגר בפניי! מה עובר עליך רואי? אתה
יודע שאני אוהבת אותך וצילה גם אוהבת אותך, אתה יודע את זה.
ואם אתה לא יכול לדבר איתה בגלל שהיא אימא של אלדב, איתי אתה
יכול לדבר. אתה יודע שאני לא מעבירה דברים שלך הלאה. אתה יודע
כמה כיסיתי על התחת שלך מאבא שלך, מאחותך... מדור.... רואי!
אתה תדבר איתי או עם צילה או שתינו ואנחנו לא עוזבות את החדר
הזה עד שלא תדבר עם אחת מאיתנו."

"שרון..." התחילה צילה לומר משהו.

"צילה. זה הבן שלי וכל עוד הוא גר בבית הזה, הוא יעשה מה שאני
אומרת לו!"

"אימא!! די עם זה, טוב? את לא עוזרת בכלום. צילה אני מצטער
שאימא שלי גררה אותך לזה אבל.."

"שרון לא גררה אותי לכלום, רואי. אני רציתי לבקר אותך. אומנם
הבן שלי בבית חולים, אבל אני חושבת שאתה כרגע יותר פצוע ממנו.
ככל שאני חושבת על זה, אני מוצאת את עצמי מאוכזבת ממנו, והדבר
הזה ממש פוגע בי. איך הבן שלי יכל היה לעשות דבר כזה למי
שאהב?"

רואי לא ידע מה לענות לה. אבל עיניו ענו לה. הם הקשיבו לצלילים
של המשפט הזה.. "אני מאוכזבת ממנו" והסכרים בעיניו נפרצו. הוא
בכה. הוא ייבב. הוא זעק. אימו הייתה הרוסה למראית זה. צילה
בכתה עימו והוא נתן לה לחבק אותו. אחר נתן לאימו לחבק אותו.

שבוע לאחר מכן, הלך בלי רצון עם אימו לסופרמרקט. הם ערכו קניות
וברגע מסויים, נשמטה קופסת הדגנים שהחזיק בידיו אל הריצפה
והתנפצה ברעש. כל הדגנים נשפכו החוצה ממנה. "רואי, איזה מין
שלומיאל אתה? איך אתה נותן..? רואי? רואי?..." היא ראתה שאינו
מקשיב לה כלל, אלא עומד בוהה. לאחר כמה שניות, התעשת ופשוט ברח
מן המקום. היא לא הבינה מה קורה, השאיר אותה ועובד מהסופר
לנקות את הבלגאן. לאחר מכן, ניגשה למוכרת. היא נזכרה ששכחה
לקנות סבון, היא פנתה לאחור וראתה את גיא.
היא לא אמרה דבר.

הוא חייך. היא חייכה אליו. אבל היה זה חיוך מאוד מר. הוא הבין
והמשיך לקניות שלו. היא נאנחה ושילמה על הקניות.

הזמן גם המשיך לחלוף לו. שעות. ימים. אך עשה רושם שהקלישאה
הישנה "הזמן מרפא" לא חלה על רואי. אם כבר, ההפך הגמור חל
עליו. הוא המשיך להתבודד כשחזר מהצבא. והיה גם לוקח "גימ"לים"
מהצבא גם כשהיה בריא, דבר שלא עשה מעולם. המקום היחיד שאליו
היה נוסע היה בית החולים כדי להתעדכן במצבו של אלדב במודיעין
הקבלה ואז היה חוזר לביתו. הוריו היו אובדי עצות. אימו ניסתה
אפילו לדבר עם נוי, אחותו, שתדבר קצת איתו. רואי הסתגר בחדרו.
הסתגר מהעולם. מדיי פעם היה יוצא לאכול או לעזור להוריו
בקניות, אבל לא יותר מכך. אפילו תמיר, גיסו ניסה לדבר איתו על
כך. הם לא היו בקשר כל כך קרוב, אבל כולם חשבו שאולי בגלל כך,
רואי ייאות לדבר עם מישהו על הכאב שעובר עליו. תקוותם של
משפחתו נתבדתה גם כאן. "תמיר אתה איש טוב, אבל אני לא מסוגל
לדבר על זה עדיין עם איש", כך סיפר להם תמיר.

בסוף-שבוע שלאחר מכן, נסעו הוריו לנופש. הם לא רצו להשאיר את
רואי לבד, אבל הוא הרגיע אותם שהוא יהיה בסדר ושהוא יקרא
ספרים. הוא רק רצה פרטיות. שישי עבר עליו בעגמומיות שבה שקע
לאחר שקרא כמה פרקים די עצובים בספר שהתחיל לקרוא. הוא בכה אל
הכר ונרדם עם עיניים אדומות למחצה.

למחרת קם, וקם אל תוך כבשן. הבית היה די מסוגר, ובחוץ השתרר לו
חמסין גדול במיוחד. רוח קדים איומה איימה לייבש כל דבר בדרכה
ומאידך היה חום גדול. הוא הגיף את התריסים, והדליק איוורור.
אומנם היה גם מזגן, אבל הוא שנא אותו. הוא תמיד הרגיש מאוד קר,
ועכשיו פחד שגם ירגיש מאוד חולה ובודד בהדליקו מזגן, לכן הסתפק
בהדלקת מאוורר וניגש להתקלח. כשיצא, התלבש בשרוואל שמצא והחליט
לא ללבוש אפילו גופייה מחום. נשמע צילצול בדלת. הוא רטן לעצמו
וניגש. הייתה זו השכנה שביקשה מיץ לימון לכבוד ארוחת שבת שהיא
מכינה. הוא חיפש ונתן לה. לאחר כמה דקות נשמע שוב צילצול בדלת.
הוא רטן לעצמו, "רק רגע אירינה", צעק, "אני בא לפתוח לך"

אלדב ניצב מולו.

הוא שתק. אלדב שתק.

הם עמדו זה מול זה, שותקים ובוהים אחד בשני דקה שלמה.

משהו עמד באוויר. אלדב עמד מולו עם גוש בגרון שבלע.

רואי עמד לומר משהו, אבל מצא את עצמו טורק את הדלת בחוזקה מול
פרצופו של אלדב. ורץ לבכות בחדר האמבטיה. אם הסכרים נפרצו
כשאימו של אלדב ביקרה אותו לפני חודש, הרי שעכשיו פרץ המבול
הגדול שבו אפילו הספינה של נוח הייתה טובעת וקורסת תחת עומס
עוצמת הגלים. הוא יכול היה לשמוע צעקות שבאו מחוץ לדלת אבל הוא
רק שמע אותן. לא הקשיב להן. לא יכול בכלל לפענח את משמעות
הצעקות, הן נשמעו לו גיבוב בזמן שבכה. הוא אפילו לא הצליח
לתפוש ולפענח במחשבתו שאלדב השתחרר מבית החולים, כי לא היו
עליו תחבושות או זכר אחר לתאונה הנוראית לפני חודשיים. הוא רק
בכה.

הוא בכה. שנא. תיעב. אהב. דמע. זכר. שכח.

הוא לא סלח. הוא לא יכול לסלוח. הוא לא יסלח. הוא לא ישכח
לעולם את זה.

הוא יצא מחדר האמבטיה לאחר שעה. הוא ניגש למטבח ומצא את עצמו
עומד מול אלדב.

"נכנסתי דרך המרפסת של המטבח, אמרתי לאירנה שזה מקרה חירום".
אמר אלדב.

אלדב היה יכול לראות את פניו של רואי, כבר אדומות ועיניים ממש
שבורות מבכי רב. עם זאת, נשמע מאוד צלול והגיוני. קר אפילו.
היה זה צד שרואי לא הכיר מעולם.

"רואי, אנחנו צריכים לדבר. אתה יודע שאנחנו צריכים. פרצתי
לדירה שלך במטרה אחת ויחידה, להבין מה..."

רואי קטע אותו.

"להבין? להבין? איך אתה מעז חתיכת זבל גועלי!" רואי הרים יד
להחטיף לאלדב סטירה, אלדב עצר אותו בידו שלו.

"אני יודע שאתה רוצה להכות אותי, וזה בוודאי מגיע לי, ואני
עכשיו נשמע ממש מתנשא, אבל אתה תקשיב לי. גם אם אני אצטרך
לקשור לך את שתי הידיים. אתה תקשיב לי. ולאחר מכן אני אקשיב
לך."

"אלדב... עזוב אותי. אני לא מסוגל, אני כבר חודשיים לא
מסוגל..." הוא עמד לבכות.

"אתה תתעשת, כולם מכרכרים סביבך ושנינו יודעים כמה זה לא מתאים
לך. תקשיב לי, מה שקרה... זה רודף אותי, זה רדף אותי גם
כשהייתי חסר הכרה.. שמעתי מישהו שקורא לי כל הזמן, והייתי בטוח
שזה אתה וזה לא.. שמעתי את גיא קורא לי. ונגעלתי מעצמי. ואז
כשחזרתי להכרה, גם נזכרתי מה קרה ולמה אני נמצא במצב הזה.
והבנתי שזה מגיע לי. אתה יודע שאני לא איש מאמין במיוחד בכוחות
עליוניים, אבל אם יש כאלו, הם השיבו לי כגמולי. אני חייב אבל
להסביר לך מה קרה באותו ערב. אני יודע שהדבר שמייסר אותך זה
איך דבר כזה יכול היה לקרות לשנינו. ואני אומר שנינו, לא לך.
אנחנו עדיין אחד. אולי אינך מאמין בזה, אולי אני לא מאמין בזה,
אבל שנינו יודעים שזה נכון. אוח השריטה של החתולה מגרדת לי...
בכל מקרה, איפה הייתי? אה כן, מה שקרה."

ואלדב סיפר לו. לא היה זה סיפור ארוך. לא היה זה סיפור קצר.
הוא לא מרח את זה. הוא לא סיפר את זה ברגש, שכן רגש לא היה
מעורב בכך. הוא סיפר את זה באופן קר. הוא מעולם לא דיבר ככה,
חשב רואי. ושם לב לכך יותר מאשר לסיפור עצמו. אלדב סיפר לו
הכל. לא השמיט פרט.

רואי האדים. דמעות ניקוו בעיניו.

אלדב ניגש אליו לאחוז בידו.

רואי נרתע. הוא חש ברע. למעשה הרגיש בחילה איומה נוצרת בו.

"רואי... סליחה..."



עימכם הסליחה, אבל ההמשך בוא יבוא...