"תגיד" שואל הדרדס את הקטקט בסרט האנימציה של אייל בן משה "אם
טיפטיפ הולכת עם טיפטיפון אז מה אתה עושה פה?".   "אני ידיד של
טיפטיפ" עונה הקטקט בקול של מסכן, ואנחנו צוחקים.  ועל מה
בדיוק אנחנו צוחקים?  על עצמנו כמובן.  על מצבו הקפקאי של
הקטקט המסכן, מצב שכל כך מוכר לנו.  ידיד של טיפטיפ.

  ה"ידידות" - אותה קריאת תיגר על דרך הטבע -  לא מצויה ביסוד
ההיכרות בינינו לבין הנשים.  את דרך הטבע אפשר ללמוד  מהאופן
בו אנחנו פוגשים אישה חדשה.  באותן שניות ראשונות ספורות,
אנחנו מנוהלים על ידי האינסטינקטים שלנו: תחילה אנחנו שולחים
מבט אל החזה ומנסים לקבל שם רושם ראשוני, אחר כך אומדים את
רוחב המתניים, שוקלים את הישבן במאזני רוחנו, מנסים לדמות את
תווי הפנים נמתחים בהעוויות אקסטטיות שונות, ואת הקול מלחשש,
גונח, או זועק את שמנו.  כאלה אנחנו -  מהיום שנעקרנו מתוך
הנשים והופקרנו אל אוויר העולם אנחנו רוצים לחזור פנימה.

  גם הנשים, באותם שברירי רגעים ראשונים, בוחנות כל מיני
דברים שהשד יודע מה הם. משהו בטבע הבסיסי שלהן די דומה לטבע
הבסיסי שלנו.  שלב זה נמשך בדרך כלל שניה עד מספר שניות.
בסופו אנחנו בדרך כלל ממשיכים במעלה המדרכה, או אומרים משהו
לאשה, או עושים משהו.  מאותה נקודה מתחילים האינסטינקטים
החייתים להתחלף בכל מיני אינסטינקטים חברתיים, שבהם לא נעסוק
פה.

  קורה שאנחנו ממשיכים ומכירים אישה שפגשנו, וזוכים להימצא
בקרבתה.  את הקשר שנוצר בינינו לבינה ניתן להגדיר כאחד משני
סוגי הקשרים הבאים: קשר אהבה, או קשר אחר.  

  קשר אהבה הוא קשר שבבסיסו מין.  המילה "אהבה" עשויה להטעות
חלק מהקוראים, מאחר וזכורים לנו היטב מגעים מיניים שקיימנו בלי
שנחוש שמץ מרגש האהבה, ומהצד שני, שמענו סיפורים על אהבות
שהתבססו על כל מיני דברים אחרים, שאינם חילוף מיצים מיוזע.
ובכן, המילה "אהבה" אכן מבלבלת מטבעה, ולכן מקפיד החיבור
להבדיל בין אותה התרגשות עדינה ונעימה הנובעת מהימצאות ליד בן
המין השני, שאליה מתכוונים המשוררים, לבין אהבת הבשרים, האהבה
אליה התכוון הטבע.

  ההתרגשות העדינה שייכת לסוג הקשרים שנקרא "קשרים אחרים".
בתוך אותם "קשרים אחרים" נמצא לו עוד סוג של קשר.  אותו מצב
פראדוקסאלי שעושה את דרך הטבע לפלסתר, קשר ה"ידידות".

  פרשת הידידות מתחילה כשהנשים בוחרות להשאר בקרבתנו, אך
שוכחות, או שמות עצמן כשוכחות את עניין ההזדווגות, שמשל באותם
שברירי שניה ראשונים של היכרות.  בקרבתנו, הן גם מתחילות לספר
לנו כל מיני דברים, ומשתפות אותנו בחוויות ומחשבות שלהן.  לאט
לאט, ולפעמים לאט מידי, מסתבר לנו ששיתוף החוויות והמחשבות
אינו אמצעי להשגת איזו מטרה, אלא המטרה עצמה, תכלית הקשר
בינינו לבינן, כפי שהן רואות אותו.

 הדבר הזה מוזר לנו, ולא מובן:  איך השתלט הצורך בהזנתה של
הנפש, שהיא דבר מופשט שקיומו כלל לא הוכח, על הצורך בהזנתו של
הבשר, שקיומו מוכר וידוע, וגם חיוני כל כך לכל סוג אחר של
קיום?

  ואנחנו, בזמן שהנשים מספרות ומשתפות - מה מתחולל אצלנו?
אנחנו מעמידים פנים כמגלים עניין, ומקשיבים לידידות שלנו במין
סבלנות ואמפתיה שיפתיעו את כל מכרינו.  מאיפה באה האמפתיה הזו?
האם קרבתה של האשה מולידה בנו פתאום כישורים של הבנת הרגש
ותהליכי המחשבה?  הרי אין לנו מושג מה מתחולל בתוך הנשים האלו,
ולרוב גם אין לנו מושג על מה הן מדברות.

  אנחנו גם לא ממש מנסים לקבל מושג כזה.  אנחנו מרוכזים במשהו
אחר.  האמפתיה שלנו היא לא ל"נפש" ערטילאית.  האמפתיה שלנו היא
לעיניים, לתנועות גוף, לצליל קול, לאצבעות כפות הידיים,
לריטוטי השובבות של הישבן, לירכיים, לאותה שכבת בשר רך ופלאי,
המכסה על צומת הפגישה בין עצמות הבריח למפתח הלב, ומעוררת בנו
זכרונות של שנים נשכחות בהן יכולנו לינוק בשלווה חלב חמים,
ואחר כך להניח ראש קטן ועייף על בשר-הפלא, ולהירדם.   לכל אלה
אנחנו מקשיבים, ואליהם אנחנו חשים קרבה ורצון לשיתוף. כאלה
אנחנו, רוצים לשמח את מי שעטופה בתוך הפלא הזה, ובאותה הזדמנות
גם להקל על דמנו מהטסטוסטרון שהולך וגודש אותו בעקביות.
האשכים לא שמעו על ידידות אפלטונית.

  והן ממשיכות לפטפט.  לכאורה, יש פה סאדיזם גרידא.  הרי הבנה
אמיתית הן תמצאנה אצל בנות מינן, לא אצלנו.  אצלנו הן תמצאנה
רק את נוירוזות שיוצר המאבק לאילוף את החיה שבנו, ואולי כמה
הנהוני הבנה עייפים.

  אז למה הן עושות את זה?  למה הן מייסרות אותנו כך?  התשובה
אירונית:  הן רוצות להרגיש שהן יותר מזיון.  כן, רק אנחנו
יכולים לספק לנשים את ההרגשה שהן בני אדם שלמים.  בשיחה איתנו,
ובאופן בו הן מחלצות מאיתנו את ההקשבה, העצות הטפשיות ומחוות
ההבנה, מתבוננות הנשים במעין השתקפות של עצמן דרך עינינו -
השתקפות כפי שהיו רוצות לראות את עצמן: אדם שלם ומעניין, שהוא
יותר משדיים, ירכיים, ושורת נקבים נסתרים שיש לחשוף.

  ולמה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו מתייסרים, וממשיכים
להיות הידידים הנצחיים של טיפטיפ?  גם התשובה לשאלה הזו טמונה
בסוד טבענו הגברי, שכן כאלה אנחנו: לנצח נמשיך לשבת בסבלנות,
ולחכות בתקווה נואלת שיום אחד, הו, יום מתוק אחד.

נכתב עבור מגזין "שינקין" גליון מס' 6, יולי 2001