מורן פייגנבוים / ? |
פניי.
עיניי כמתות מתנפלות לאחור, ובו זמנית כנזירה ההופכת לזונה,
אני נשברת כשלד מנופץ על ערימות לבנים.
שפתיי סגלגלות מהכפור הקם על רגליו מתוכי,
צליל מתקתק בקו השני כמחוג המחכה למוצא להורג, שבורה אנוכי.
רכבת מסע דוהרת בגולגולת האכולה שלי, היא אולי כבר שכחה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|