האיש לו הקדשת חייך
חסר את פעימתם.
האיש שמכיר את גופך
לא יודע סוד נשמתך,
את הים המכושף המהפנט תודעתך,
                         שם את מלכה

כמה יפה וריחני בשרך,
חיקך מדיף ניחוחות געגוע.
לאור במערה האפלה
לשם עינך צופיה.
אין לך חבר
ואת הגואה בתוכך את מסתירה.
המים המתהוללים בך כים
                מקיימים את הנגיעה הכואבת.

את מפנקת עצמך - מפנקך נעדר.
כמה יפה נפשך בעיניו,
את מתייגעת לשכוח
שופטת חייך בחומרה.
חלונותייך סגורים, וילונות דמיונך מוסטים
לא מתפתה לשיר חלומך המתנגן קבוע
בבית עולמך הסגור כצדפה