זה היום.
כך היא התעוררה בבוקר, בהרגשה שזהו, היום הוא היום.
היום הוא היום שבו תביא לידי מעשה את כל מה שהיא מאמינה בו וכל
כך מפחדת ממנו.
היא פקחה את עיניה הנקיות מאיפור, וקמה ממיטת היחיד שלה שבדירת
החדר שלה, עירומה.
מראה. מבט של עימות עצמי.
היא התחילה להסתובב בדירה הקטנה עד כדי קלסטרופוביה, מפינה
לפינה ומקיר לקיר, מן סריקת פרידה.
הפחד להיות לבד, הוא שחלחל לתוכה בזמן שהחליקה בידיה על קרקפתה
המגולחת.
היא תעמוד בזה? היא ידעה עד כמה היא חזקה, אבל העולם שבחוץ
אולי חזק ממנה. הרתיעה והפחד כמעט שהכריעו אותה, אבל מבט נוסף
בדמותה המשתקפת במראה הזכיר לה את מטרתה.
מעולם לא הסכימה עם המסגור הנוקשה שבו ארוז העולם שהיה שלה.
תמיד רצתה להפוך אותו, לשנות. היום היא מסתפקת בפריצת דרך
לעצמה בלבד. פריצה אל האמת של עצמה, פריצה לחיים נכונים יותר,
ישרים. פריצה לחיים נקיים משקרים ומהעמדות פנים, חיים שהיא
ידעה שמגיעים לה.
"את יכולה לקרוא לזה אגואיזם", ענתה בלהט לקול ספקני בתוכה,
"אבל אנחנו יודעות, אני יודעת, שזאת הדרך היחידה."
שקט.
"היחידה!" חזרה, להיות בטוחה ששמעה את עצמה.
ועם נזיפת התוכחה הזאת באה ההחלטה הסופית, ואחרי מבט אחרון
בדמותה המשתקפת במראה, היא פרצה לעצמה דרך החוצה.