החבר שלי שונא, שאני מתאפרת. האמת, שאני בכלל לא אוהבת
להתאפר, ככה שיוצא שאנחנו מסתדרים עם זה יופי. מדי פעם אני שמה
eye-liner וזה הכל. הוא אומר שהוא אוהב את היופי הטבעי שלי,
בלי להסתיר שום-דבר. בכלל, מה שחשוב בקשר זוגי זה לא להסתיר
שום-דבר, ככה הוא אומר. ואלה שני הדברים שאני הכי אוהבת, שהוא
אומר לי. את היופי הטבעי שלי הוא אוהב, כי ככה כשהוא אומר לי
שאני יפה, הוא יכול לראות שאני מסמיקה, הרי אין לי מייק-אפ.
מייק-אפ זה מין סוג של מסכה, ואנחנו בקשר הזוגי שלנו לא חובשים
מסכות.

   מה שעוד אני אוהבת בחבר שלי, זה את האהבה שלו למוסיקה. הוא
יודע להעריך מוסיקה, שבאה מהלב. מוסיקה אמיתית. בלי מסכות. אין
שיר, שהוא ממש אוהב, ולא מכיר את כל המילים שלו בעל-פה. פשוט
אין דבר כזה. החבר שלי הוא משהו מיוחד. הוא גם ביישן מאוד.
מגיל 10 הוא מנגן על גיטרה. עוד חודש הוא יהיה בן 22, ככה
שבחישוב מהיר זה כבר 12 שנה. אנחנו יחד כבר שנה ומעולם לא
שמעתי אותו מנגן. הוא פשוט מתבייש. ממני. היום נכנסתי לחדר שלו
ותפסתי אותו עם הגיטרה ביד. שמעתי פריטה אחת, וברגע שהוא ראה
אותי, הוא מיד הפסיק לנגן וטמן את הראש בין הידיים. התקרבתי
אליו וחיבקתי אותו.
חשבתי, שהוא בטח נזכר בהלווייה של סבא שלו, שהיתה לפני 7
שנים. הוא אמר שזו היתה ההלווייה הכי עצובה, שהוא אי-פעם היה
בה. היה לו קשה להיפרד מסבא שלו, שהוא כל-כך אהב. הוא אפילו
ניגן לו שיר על הגיטרה. 1000 איש היו שם והוא ניגן לו מולם.
כשהוא סיים לנגן, ככה הוא תמיד אמר לי, הדמעות שלו הפסיקו
להרטיב לו את הפנים, אבל זה לא שינה כלום. סבא שלו לעולם לא
יחזור. הוא ידע, שהוא שמע את הניגון שלו מהשמיים והוא היה בטוח
שגם סבא שלו בכה איתו. סבתא שלו בכתה, זה בטוח. הדמעות שלה
הרטיבו לו את הכתף. הוא הרגיש את זה.
החבר שלי תמיד אמר שכשסבא שלו מת, זו היתה הפעם הראשונה, שהוא
ראה את אבא שלו בוכה. גם את אבא שלו הוא חיבק. סגן אלוף במיל'
או לא סגן אלוף במיל', לכל אחד מותר לבכות, כשאבא שלו נפטר.
ולכן חבר שלי חיבק את אבא שלו והם בכו יחד.
הוא תמיד העריץ את אבא שלו. חשב שהוא אמיץ, שהצבא גרם לו
להיות כזה. דרך כל הדמעות שלו, אפשר היה לראות שהוא לא רק
אמיץ, אלא גם אנושי.

   חבר שלי יושב עכשיו עם הראש בין הידיים ואני מחבקת אותו.
"מותר לך לבכות", אני לוחשת לו. "יש בך את האנושיות של אבא
שלך". מחבקת ומרגישה את הנשימות שלו. החזה שלו רועד ואני
יודעת, שהוא בוכה עכשיו. "אני מצטערת, שהפרעתי לך באמצע
הנגינה", אני שוב לוחשת לו. "אתה רוצה להיות לבד עכשיו?", אני
שואלת בלחש.
בלי להוציא את הראש מבין הידיים שלו, הוא תופס לי את היד
בפתאומיות. הוא אוחז בה חזק כל-כך, עד שהציפורניים שלו פוצעות
לי את העור. "אל תלכי. בבקשה, אל תעזבי!" ואני מחבקת, לא אומרת
מילה על הבשר החשוף ביד שלי, משתדלת לא להתייפח מכאב ולוחשת
לו: "אולי אני לידך שותקת, אבל אני כאן וזה סימן, שאני
נשארת ".

שתיקה קצרה.

  "אתה המלאך שלי. תסתכל עליי, בבקשה. אני אוהבת אותך בלי
מסכה ואני רוצה ללטף את הפנים הרטובים שלך ולנשק את העיניים
היפות שלך, שבוכות עכשיו". הוא מניד את ראשו לשלילה, עוזב את
היד שלי והבכי שלו מתגבר. "בבקשה תסתכל עליי", אני מתחננת.
הבכי שלי מסרב לשתוק ואני מתחילה להתייפח כמו ילדה קטנה. "אני
אוהבת אותך. תן לי לראות את הפנים היפים שלך. תן לי למחות את
הדמעות שלך".

שתיקה.

  "אני מתחננת, שלא תסתתר ממני. בבקשה! גם אני בוכה עכשיו.
נבכה יחד. תביט בי ונתייפח יחד. יהיה לך יותר קל ככה. אני
שונאת את זה, שהידיים שלך מסתירות את הפנים היפים שלך. מותר לך
לבכות, יש בך את האנושיות של אבא שלך". הוא מרים את הראש מבין
הידיים שלו ואומר: "אני מצטער".
אחרי שאני מרימה לו את הראש בדרך המיוחדת שלי, אף אל אף, אני
מביטה לו עמוק בעיניים. שניות אחדות לפני כן העיניים שלו ניסו
להסתכל על הרצפה, אבל ליטוף אחד קטן על הלחי הרטובה שלו ועכשיו
אני יכולה להביט לו עמוק בעיניים. "אני אוהבת אותך", אני
אומרת, חנוקה מדמעות. "גם אני אוהב אותך", הוא לוחש לי, ובשקט
בשקט מוסיף: "אני מצטער".

  "מותר לך לבכות, מלאך שלי. גם מלאכים בוכים. אין לך סיבה
להצטער".
"כן, יש לי", הוא משפיל את מבטו והבכי שלי מתגבר. יבבות קטנות
בורחות לו מהפה, בלי לשאול אותו בכלל. הוא לא שולט בהן. "אין
לי את האנושיות של אבא שלי, ובטח שלא את האומץ שלו, שהוא קיבל
מהצבא". "בטח שיש לך", אני משיבה לו, "יש הרבה דמיון בינך לאבא
שלך". שוב הוא משפיל את עיניו והדמעות שלו זולגות על הרצפה.
אני מלטפת את ראשו וטומנת אותו בחיקי. "אני מצטער. זה לא מגיע
לך", הוא לוחש. "זה בסדר", אני אומרת, "אתה תמיד כאן בשבילי,
כשאני בוכה. גם לך מותר לבכות. מוות של קרוב הוא דבר קשה, ולא
משנה כמה שנים עברו מאז".
"סבא שלי הוא לא הסיבה שאני בוכה עכשיו", הוא אומר לי. ואני
בפליאה, מכווצת את מצחי. "מתוק, למה אתה כל-כך בוכה?", אני
שואלת. "שיקרתי לך, אבל אני אוהב אותך באמת". "אני יודעת, שאתה
אוהב אותי וגם אני אוהבת אותך בחזרה. המון." משפילה את מבטי
לרצפה ושואלת בעצב: "במה שיקרת לי?" במבט מושפל הוא עונה לי:
"אבא שלי הוא לא סא"ל במיל'. הוא סיים את שירות החובה שלו
והשתחרר. הוא סמ"ר. בדיוק כמוני." ואני, עם הראש מושפל לרצפה,
שותקת עדיין. קצת המומה.

  "אני מתבייש בעצמי, ששיקרתי לך ככה". "זה הכל?" אני שואלת,
בתקווה שהשד לא כל-כך נורא. "לא", הוא משיב לי בבושה, "מעולם
לא ניגנתי בהלווייה של סבא שלי". אני מרגישה את הלב שלי נצבט,
בעודי שואלת למה. "כי... ואני מתבייש בזה, ילדה יפה. שיקרתי
לך. זה כ"כ לא מגיע לך! אני מצטער".
אני כבר לא יכולה להביט לו בעיניים, העיניים האלה כ"כ שיקרו
לי. ושוב אני שומעת אותו לוחש: "אני לא יודע לנגן על גיטרה.
מעולם לא ידעתי".
מוכת הלם ופגועה, אני מסרבת להביט בו. "בבקשה תסתכלי עליי. אני
מתחנן! תראי, אני בוכה עכשיו. אני מצטער. כל-כל מתבייש בעצמי,
ששיקרתי לך כל הזמן הזה".
ואני מביטה בבשר החשוף בידי. לו רק יכולתי להראות לו איך שבר
את ליבי. מעבירה בליטוף את אצבעותיי על היד הפצועה שלי ויודעת,
שהוא מתבונן. "אני מצטער, מתוקה. תראי מה עשיתי לך".

אני נעמדת. לא מביטה בו. מתרחקת ממנו צעד אחד לכיוון דלת החדר
שלו ואומרת: "יש כאב, שלא הופך שקוף, ולא רואים. שברת לי את
הלב".
צעד ועוד צעד, אני מתקרבת לעבר דלת היציאה מהחדר שלו.
"בבקשה אל תלכי!" הוא מתחנן. הקול שלו נשבר מבכי.
בלחישה רועמת נשמע קולי: "רק בשבילך מעולם לא התאפרתי".
"יש לך יופי טבעי", הוא אומר ומתייפח מבכי. "כן, אני יודעת".
את הדמעות שלי הוא כבר לא רואה. אני במרחק של צעד אחד מהדלת של
הבית שלו ושוב הוא בוכה בכי תמרורים. הוא בטח מתפתל על הרצפה
הקרה בבכי, בכאב וביסורים. אני שומעת אותו מתחנן, שאשוב לחבק
אותו, לפחות חיבוק אחד אחרון.

שנייה לפני שאני טורקת את דלת היציאה, אני שומעת צעדים.
חבל שאמא שלו בבית. היא תחבק אותו ותאסוף את השברים שלו
מהרצפה. והוא שוב ילבש את המסכה האהובה שלו על פניו ויאמר לה
שהוא אוהב אותי.



מתוך הניחי לי/רמי קליינשטיין