פעם, בתקופה שהיה לי רע, ביקשתי מתנה קצת שונה.
ביקשתי אוהל.
אוהל כזה, של טיולים, ליומולדת ביקשתי, וזה הכל היה חלק
מהתוכנית.
תוכנית מתוכננת היטב, לברוח.
לחיות במקום אחר, שהוא לא החדר שלי, והוא לא הבית שלי, אבל הוא
כן.
זה היה בכיתה ה'.
שנאתי את העולם. הכל השתנה פתאום, תהום נפערה, ואני נשארתי
לבד.
אני כבר לא זוכרת מה זה היה, שגרם לי להרגיש את זה, את
השנאה..
אולי העובדה שאחת מחברותי כבר לא הייתה היא, היא כבר הייתה
שונה.
אז עוד הייתי תמימה, ארזתי בגדים במזוודה קטנה, כחולה עם
נקודות צבעוניות.
אמא תהתה לאן נעלמו לי דברים מהארון.. ואני שמרתי עליו, על
הסוד, כאילו היה חיי. בעצם הוא היה.
התוכנית הגדולה הייתה, להקים אוהל בחצר האחורית, קצת מצחיק.
מאחורי עץ של תפוז סיני, כתום, שיש בו מתוק, וחמוץ, שכל כך
אהבתי. מהכל הייתי מוכנה להפרד, אבל העץ היה מגן עלי.
התכוונתי לישון שם בלילה, בתוך האוהל שלי, עם המזוודה הקטנה
שארזתי, ועם ניצן. ניצן הייתה בובה, היא עדיין.
ניצן הייתה איתי מאז שאני זוכרת את עצמי, והיא לא הייתה נפרדת
ממני, לא הייתי נותנת לה.
הייתי חיה ככה, מתחת לעץ, לא הולכת לבצפר, הייתי מדמיינת את
אמא שלי, מחפשת אותי בכל מקום, ולא מתארת לעצמה כמה שאני
קרובה.
ואז הרעיון נראה לי קצת תמוה... שאני אחיה בחצר האחורית? מה
פתאום? ימצאו אותי... ואסור... אסור...
זה היה סוד, כמו החיים שלי, הייתי חייבת להגן עליו. בכיתי
בלילות, עמוק אל תוך הכרית, שהתמלאה בהמון דמעות קטנות.
אז החלטתי לשנות את התוכנית, נשארה בה המזוודה, נשארה ניצן,
אבל אולי בעצם לא כדאי מתחת לעץ.
אני לא זוכרת מתי נפלה ההחלטה, לפני או אחרי שקיבלתי את המתנה,
שהייתה בשבילי הפתעה עצובה, לא אוהל, אלא שק שינה.
שבעצם מתחת לעץ, עם שק שינה זה לא טוב. החלטתי לשנות את
המיקום, לבית.. בית קרוב.
זה הבית שלה, הבית השני שלי, שהיה בשבילי רחוק, שינוי תהומי
בתוכנית. לא חשוב שהוא במרחק חמישה בתים ממני, לא חשוב, העיקר,
זה סוד.
היא לא ידעה בכלל, שאני אבוא אליה, חשבתי שאם אני אספר זה
יתגלה, ואז מה אני אעשה?
תכננתי לישון לילה אחד מתחת לעץ, ורק בלילה השני לבוא אליה,
ושהיא תגיד לי שכולם דואגים, ומה קרה? ואני אספר לה, את
התוכנית הגדולה.
והיא תחייך, ותרצה לעזור, ואני אשן אצלה, והכל יבוא על מקומו
בשלום.
כי רק עליה סמכתי, כי רק היא שם לצידי, תמיד.

התוכנית הגדולה נכשלה, מעולם לא היה לי האומץ לקיימה.
המזוודה הכחולה הקטנה, זו עם הנקודות הצבעוניות נשארה שוכבת,
מוכנה לתזוזה בארון.
ופרקתי אותה כשהלכתי לישון אצל סבתא, כי אמא רצתה שאני אקח בה
דברים..
ולי זו הייתה טראומה! סיום של תוכנית.. תוכנית מסובכת, תוכנית
גאונית, של ילדה בכיתה ה', עם המון בעיות...
והמון אשליות...
וניצן, הבובה, שהייתה ועדין, נשארה נאמנה, רק היא ידעה,
היחידה.