|
היא לא מסיטה את המבט
[ה-14 ביולי, 2026.]
גופה מכווץ, מבטה קר ומתנשא
[רבקה הארליברג על דוכן הנתבעים.]
היא לא מסיטה ולו לשנייה
[האשמה: האשמה כוזבת.]
את המבט מהרצפה
"לא הייתי, לא ראיתי
רק שמעתי
אם היא סבלה?
גם היא נרדפה
האם כך פועל הזכרון האנושי?"
בשם כל ארצות העולם המאוחד
איך נוכל לקבל?
בשם חוקי ההגיון והצדק
לא נוכל לקבל
"לא הייתם שם כדי לשמוע
לא הייתם שם כדי לראות
בשבילכם זה דף מקומט בספרי ההיסטוריה
אז איך תוכלו לשפוט?"
"האם כל מה שנשאר
לא די בו כדי להוכיח את האמת?
האם כל מה שהשארתם
הוא לא אלא אטימות, ריק, עולם מתמוטט?"
אנחנו לא כאן כדי להאמין
["אני יודעת שהיא הייתה שם"]
[רבקה הארליברג נמצאת אשמה.]
["אני יודעת שהיא סבלה"]
לא כאן כדי להבין
[העונש: מוות, בדרך המקובלת.]
["אתם מחקתם אותה"] |
|
|
יותר משהוא נראה
כמו אופנוען
קשוח, הוא נראה
כמו אופנוען
קשוח שיודע מה
הוא רוצה
מהחיים, אך נאלץ
מדי פעם לעצור
בצד ולהשתין,
תוך שהוא לא
מסיט את מבטו מן
מהמטרה העומדת
לנגד עיניו, אף
על פי שהדרך
ארוכה וקשה ורבת
מכשולים היא,
זאת משום שפועלו
של בועז רימר רץ
לפני האופנוע
ומשייף את הדרך
בעזרת נייר
זכוכית |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.