טוב אז אין לי מה לעשות ביום שישי בערב. שאני חושב על זה אין
לי ממש הרבה חברים. כלומר לא חברים ממש טובים שאני בקשר מתמיד
איתם, אולי חוץ מאחד שגם לא כל כך. אז התהלכתי לי בבית בחוסר
מעשה. כולם הלכו. הבדידות החלה להציף אותי. אני טובע בבדידות
ואין אף אחד שיכול למשות אותי ממנה.
אני בועט באוויר, אני רואה סרט שרק גורם לי להרגיש רע עם עצמי,
אני שוב נותן מכות לאוויר רק שעכשיו אני פוגע בעצם חד ומתקפל
על הרצפה מכאבים. אני משלים עם היותי לוזר בלי חיים וחוזר
לבעוט באוויר. שוב אני פוגע בעצם, אבל לא כואב לי יותר. אני
ממשיך לבעוט בקירות ובכל מה שבא לרגל. אני שובר כמה דברים בדרך
אבל לא איכפת לי. זה בכלל לא הבית שלי, אני לא מכיר את המקום
הזה. האמת מכאיבה, אני מכיר את המקום כמו את כף ידי, מכיר אותו
טוב עד כדי שעמום מטריד ביותר. דיייייי מה אני יעשה?. פעם
הייתי ככה הרבה, זאת אומרת משועמם ומדוכא, ואז הייתי לוקח את
הדיסק-מן של אחותי שם דיסק של פינק פלויד, כמעט תמיד את דארק
סייד אוף דה מון. פשוט הייתי הולך לאיזה טיול של שעתיים ושומע
אותו רצוף עד שהייתי מגיע הביתה. אני נכנס לחדר של אחותי
הגדולה. אני מחפש את הדיסק-מן ולא מוצא אותו. יופי דווקא היום
היא לקחה אותו שאני רוצה להשתמש בו, לעזאזל איתה!. שוב אני חסר
מעשה, כל החברים שלי לא פנויים. בדרכי למצוא משהו לעשות אני
ממשיך להכות בדלתות חסרות הגנה ובחפצים תמימים אשר לא גרמו לי
כל רע. בסוף אני מחליט לשמוע את דארק סייד בבית.
יופי בטח אחותי שמה אותו עוד פעם בחדר שלה. אני מחפש שם ולא
מוצא. אני מחפש בחדר שלי ושוב בשלה ואין דיסק. האאאאאאאאא
זונננננננננההההה היא לקחה לי את הדיסק, קצת יצאתי משליטה
וקיללתי אותה קללות שאפילו גמד מחילות שיכור ורע מזג במיוחד
היה מאדים שהיה שומע אותם והמבין יבין.
אני יהרוג אותה, דווקא היום, דווקא היום שאני כל כך צריך את זה
כדי להרגיע את נשמתי, זה כאילו אלוהים צוחק עליי מלמעלה, גם
אני צוחק, נזכרתי שאני לא מאמין באלוהים. אחר כך פתחתי את ערוץ
שלוש, ראיתי תוכנית של הומואים שמתחרמנים ומזדיינים וזה פשוט
החליא אותי, לא שאני הומופוב או שאני נגד הומואים או שונא אותם
אבל לראות את זה מגעיל, לפחות לי. טוב נשאר רק משהו אחד לעשות.
לבשתי מכנסיים שחורות ארוכות וחולצה צמודה ויצאתי לרחובות.
חיפשתי כל הלילה וכבר התחלתי להתייאש, אבל כמו בסרט גרוע בדקה
התשעים מצאתי.
שני אנשים קשוחים למראה בערך בשנות העשרים המאוחרות שלהם עמדו
ליד מכונית ואישה הייתה בתוכה. הם ניסו להתחיל איתה והיה ברור
שהיא לא מעוניינת אבל אחד מהם חסם לה את הדרך ולא נתן לה
לנסוע, והשני כל הזמן ניסה לשכנע אותה לפתוח את הדלת ולצאת
ושהם יחגגו יפה הלילה. צעדתי בביטחון מזויף לעברם, עצרתי
ואמרתי "היי תעזבו אותה בשקט " וממש לא האמנתי שהיה לי את
האומץ, גם לא האמנתי שלא המצאתי משהו שנון יותר. הם הסתובבו
אליי ואמרו לי להסתלק, אבל נשארתי. אמרתי תעזבו אותה!!!, עכשיו
תשומת הלב המלאה שלהם הייתה מופנית אליי. האישה במכונית ניצלה
את ההזדמנות ונסעה מהר ככל שיכלה וכמעט דרסה בבהלה אחד מהם.
עכשיו הם היו ממש מעוצבנים, "אוקי סהר (דיברתי אל עצמי) תזכור
מה שלמדת " חסמתי התקפה מהירה של האיש שכמעט נדרס והצלחתי להמם
אותו עם אגרוף מדויק לצלעות, חברו בא לעזור לו אבל הייתי מהיר
ממנו, הפלתי את הראשון עם עוד אגרוף לפרצוף ומיד שלחתי בעיטה
עוצמתית לחזהו של השני ולאחר מכן עוד בעיטה לפנים שהפילה אותו
כמו שק תפוחי אדמה, רק חבל שבגלל כל האדרנלין שזרם בתוכי לא
שמתי לב לחבר השלישי שחזר עם בירות לח'ברה ושבר לי אחת על
הראש. עכשיו אני בבית חולים מחלים מזעזוע המוח שלי. אני חושב
שלהבא שישעמם לי בשישי בערב אני פשוט ילך לישון.