נטלי נשארה לבד בחדרה, ריקנות גשמית כמעט וחנקה אותה. כל אלו
שתפקידם לחסום את הריקנות מלחדור לחלל המקיף אותה עזבו לפני
שעות רבות, נדמה שימים או אפילו חודשים מילאו את אותו רווח,
בחלל, בזמן.
המחשבות החלו לצוף ולהתרוצץ בתוך ראשה הקדחני, עסוק בנסיון
להשתקע בדממה בלבד. היא ידעה שרגע זה יגיע לבסוף, יזחל לאיטו
דרך התריסים, ודבר לא יוכל לעצור אותו. הרייקנות הנפשית החלה
לחרחר בתוכה, והבדידות - אוי הבדידות! - היא שוב ריסקה את כל
חומות ההגנה שעליהן עמלה בכל רגע ורגע מיום היוולדה. היא ידעה
שהיא לבדה בעולם ואף קיום אנושי נפרד מימנה, מוחשי ככל שיהיה,
לא יוכל לרמותה שוב ברגשות אמפטיה חלולים.

ברגע זה ממש, ראשה נדם לרגע, והבזק של אור ולאחריו חושך - ממש
כמו המפץ הגדול - עכשיו, היא הבינה. היא אינה כמו שאר העולם.
והסכזואדיות היא כל עולמה, ממלאת אותו, ממלאת אותה, לעד.
רגשות, צבעים וצלילים, כולם זהים. דו מימדיים ביקום החיצון
לבשר ודם העוטפים אותה. פוצעים אותה מבפנים, חותכים בנקבוביות
ומדממים טיפין טיפין. לכאורה, כלא מורגשים - מסתתרים במעטה
העור, אך אינם מתאחים. לעיתים מתפרצים לכדי שיטפון מלנכולי.

"אני אקום מהמיטה, ממש עכשיו," אמרה לעצמה. "הנה," "אני מזיזה
רגל," "ועוד אחת." חצי הדרך להשלמת המשימה. גם העיניים נפקחות
לאיטן, עפעף ב90 מעלות - מנסה להתחרט על הפזיזות. לקולות נוסף
גם מרקם של צבע ואור, וזקיקי מציאות נרקמים לבוקר.
עוד יום התחיל בשניות אלו ממש.
אני קיימת.