זה היה יום קיץ חם של תחילת יולי. השרב סירב להיעלם. נראה שהוא
נמשך נצח... אליסה ישבה בחוץ, מתאבלת על מות אימה. היא הייתה
לבושה שחורים, שיערה השחור אסוף, עיניה הירוקות בוהות בשמיים,
מביעות צער ותקווה. תקווה שאולי אימה נמצאת שם למעלה. היא חשבה
על אותו רגע בו נודע לה שאימה מתה. אביה ניגש לטלפון. הוא לא
חשד שמה שיגידו לו באותה שיחה ישפיע על אורח חייו ואורח החיים
של משפחתו לעד. הוא ניתק את הטלפון ובקול רועד סיפר לאליסה.
אותו רגע היא הרגישה כאילו ליבה נעצר. ברגע הראשון היא פשוט
הפסיקה לנשום, היה נדמה לה שהיא חולמת. אימה, קרן, הייתה בריאה
מתמיד. איך זה יכול להיות? אביה סיפר לה שהיא מתה בתאונת
דרכים. הנהג היה שיכור ונרדם ליד ההגה. ברגע האחרון הוא
התעורר, אבל לא הצליח להשתלט על האוטו. "אומרים שהיא נהרגה
במקום." נהרגה במקום? מה זה אומר? סבלה לזמן קצר? לא סבלה
בכלל? על מה היא חשבה ברגעיה האחרונים? כל כך הרבה שאלות נותרו
ללא מענה, והצער שאליסה חשה כשחשבה על אימה. היא הייתה עוד
צעירה, בת  35, היו לה עוד חיים שלמים לחיות. אבל לא עוד...
כעת היה לה חם. היא לא יכלה לסבול את החום בחוץ. אליסה נכנסה
הביתה. בכל מקום היו מונחות תמונות של קרן. אליסה נזכרה באותה
פעם שהן הלכו לאסיפת הורים יחד, כשאמרו על אליסה שהיא תלמידה
מצטיינת. אחרי האסיפה, שתיהן הלכו לחגוג בארוחה במקום מהודר.
זה היה אחד מאותם ימים מאושרים עם קרן...
אליסה נראתה עייפה מתמיד. היא לא מרגישה את הזמן עובר. היא
רצתה להנציח את זכר אימה לעד. היא דפדפה באלבום התמונות
המשפחתי, עם הפרצופים המחייכים והזמנים המאושרים.
"אני בת 15, ובלי אמא". "אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות, אני
צריכה אותך..." באותו רגע אביה הגיע והחל לנחם אותה. "אליסה,
חמודה, יהיה בסדר. אני מבטיח לך."
איך יהיה בסדר?  אמא מתה...
הערב הגיע, ונעשה קריר. הירח עלה גבוה לשמיים.
זוהר, יפה... אליסה תיאלץ ללמוד לחיות בלי אימה...