נח בין אבן לעפר
את שנת הצהריים,
ואת שנת אלו שאחריהם,
ועוד.

רוח אביבית נושבת,
מלטפת את הברושים
והגויות שנותרו
ובכי האנשים.

ואז, נכנסת שיירה
בצהרי היום.
הכל נוהה, ומתייפח,
ונאלם דום.
הם נעצרים אל מול החיים
החקוקים בשיש,
וקדים אל זה שקדו לו אך,
                  במותו.

"הנני, אני כאן" - זועקת נשמתו.
לו רק היו מסתכלים לעננים,
ומעבר,
היו רואים אותו.

אך ההמון בוהה באבן הדוממת
שלא מתרגשת מכל המבטים,
ואל העשב שתוווה קורים,
בין המצבות.

ומי שרק יטה אוזנו
יוכל לשמוע את רחש השטן
לוכד את האנוס הבא.
"בוא, בוא אליי,
משחקים יפים נשחק בגיא",
                 בגיא צלמוות.