הכל החל לפני כמה חודשים, עת עמדתי במעבר החצייה. איש, נורמלי
למראה, ביקש בנימוס שאעזור לו לחצות את הכביש. מובן שהיססתי
(אי אפשר להיות יותר מדי זהיר בעולמנו המטורף) אולם הפשטות
והנאיביות בעיניו של האיש שיכנעו אותי. אחזתי בידו ויחד חצינו
את הכביש בבטחה.
האיש כה התרגש ממחוותי עד כי ביקש לאחוז בידי רק עוד קצת. שוב
הפשטות והנאיביות בעיניו ניצחו את החשש וההיגיון והרשיתי לאיש
(שעתה נראה מוזר באופן יחסי) לאחוז את ידי עוד קצת. הוא המשיך
להחזיק את ידי בעת שערכתי את קניותיי במכולת, בעת קניית
הסיגריות בפיצוציה הסמוכה ואף בעת שפרשתי להטיל מימי על שיח
פטוניות צעיר בקרן הרחוב.
למעשה, עד שהגעתי לביתי, התרגלתי במידה כלשהי לאיש (שעתה נראה
מוזר לחלוטין), דבר שלא יכולתי לומר על חברה שלי. שבוע לקח לה
עד שהסכימה לשכב איתי. אמרה שמפריעים לה המבטים שהאיש לוטש
בה. לא עזרו הסברי כי אין לאיש משהו אחר להסתכל עליו וכי למעשה
היא צריכה לקחת את זה כמחמאה שיש לה גוף יפה - היא הסכימה
לעשות את זה רק בחושך או לחילופין בעיניים קשורות (של האיש
כמובן).
אחרי חודש הציבה אולטימטום. "או אני או האיש". למרות שהיה די
קשה לארוז את החפצים שלה עם יד אחת, הצלחתי, בעזרתו האדיבה של
האיש.
בעבודה התרגלו צ'יק-צ'ק ואפילו שמו כיסא נוסף ליד המכתבה שלי -
כדי שהאיש לא יתעייף יותר מדי. לרוב האיש פשוט ישב ובהה בתקרה
וכשביקשתי חידד לי את העיפרון. מבחינה כלכלית לא היווה האיש
מעמסה גדולה. הוא לא אכל יותר מדי - קצת לבן ולחם שחור בבוקר,
וכל שאר היום - נס שתיים סוכר. בחיי היום יום התרגלנו לעזור
איש לרעהו בכל. החל בנעילת הנעלים ובקשירתן וכלה בניגוב שלאחר
החרבון.
יום בהיר אחד (עד כמה שזמן יכול להיות בהיר או כהה) לאחר מספר
חודשים בהם החזקנו איש את יד רעהו, עת צחצחנו את שינינו בבוקר,
פנה אלי האיש ואמר לי כי הוא מעוניין לעזוב. מגודל ההפתעה נפלה
מברשת השיניים שלי על הרצפה ופקו בירכיי. האיש הוסיף והודה לי
על כי הרשיתי לו להחזיק את היד במשך כל הזמן שחלף והציע לי
לקפוץ לבקר אותו אם אהיה בסביבה. מיד לאחר מכן עזב את ידי, לבש
את מעילו (בצורה די מסורבלת, הבחנתי...) ויצא מהחדר.
בשבוע הראשון היה לי קצת מוזר. לפתע נאלצתי להיזכר כיצד עושים
בשתי ידיים את כל הפעולות שהתרגלתי לעשות ביד אחת בלבד. לעיתים
מצאתי עצמי אוחז בידי בחפץ כלשהו בזמן קשירת השרוכים ובפעולות
אחרות... לאט לאט הכרחתי את עצמי לעשות דברים עם שתי ידיים
וקיוויתי שעם הזמן הכל יחזור לקדמותו.
אולם לאחר חודש, בו לא הצלחתי לחזור להרגלי הישנים ומאידך גיסא
התגברה אצלי הרגשת הבדידות, חוסר הביטחון וחוסר היציבות, החלו
מחשבות שונות ומשונות לצוץ בראשי. לאחר שהרגשתי זו הפכה להיות
מעיקה בצורה בלתי נסבלת ואני הפכתי לפקעת עצבים מהלכת, גמלה בי
ההחלטה לעשות משהו בנידון.
יצאתי לרחוב והמתנתי סמוך למעבר החצייה. כשאיש, נורמלי למראהו,
נעמד לידי והמתין לירוק, פניתי אליו וביקשתי כי יעזור לי לחצות
את מעבר החצייה. |
