לילה. שקט. אסף  הסתובב במיטה, היה לו חם, הסדינים נדבקו לו
לגב החשוף, מסרבים להינתק, נאחזים בזיעה הדביקה, שהם עצמם היו
אחראים להופעתה המעצבנת.
הוא רטן, החום הציף אותו, מתחת לעיניים, בעורף, דקירות קטנות
של חום, שבישרו את העובדה ששהכאב שבו עומד לפרוץ. לא בבת אחת,
זה היה חום רגיל, ללא קפיצות דרך.
התהליך היה ארוך. התהליך הצריך עשייה. הלילה הזה, אסף עמד לבצע
את כל המעשים האלו, כדי שהתנאים יוכשרו, ויתאימו לאותו כאב, על
מנת להשלים אותו. לסטט, לחדד, ולזרוק את הפירורים.

"אם תסתכל פה, אתה תראה שהגרף עולה למעלה, זה הכימו, וזה
התרופה החדשה. חמש אלף  דולר מול מאה. ברור שזה כדור מעולה,
אבל המאזנים... תבין אותי, קפיטליזם במיטבו.
תיכנס. פתח לי את הדלת.
מה שלומך היום מיכאל? ואת יעל? יופי."

אסף יישר את שתי הרגליים. הברכיים מיושרות בזווית המזכירה
ישרה, מחוברות אל שוק חזק, מיושר, מעוגל, עבה. כל שוק היה
סימטרי לשני, ובאמצע ניצב אסף. האמצע היה אסף.
הוא קם, החום הכריע אותו, הצורך לאיזה שהיא עשייה, שתשכיח את
הדרך שהוא הולך בא, הוא רצה לשיר, אז הוא פתח את הרדיו, תחנה
רנדומלית, שדרן רנדומלי, שיר רנדומלי,
לא מה שהוא צריך היה עכשיו. הוא חבט ברדיו בחוזקה, במיקום
המדוייק שהיה יכול להשתיק את זה, גם בנגיעה קלה.
הוא כבר ויתר על הנסיון לישון, המצב פשוט לא התאים לזה, הנמלים
שישבו על הכרים איימו להיכנס לו לראש בכל רגע, להדביק לו את
המחשבות בדברים לא רצויים, להיכנס דרך האוזניים,
הוא היה בטוח שדבריהם יחוררו לו בוודאי את עור התוף, ושבסוף
יצליחו לחדור פנימה, בעשרות ובמאות, הוא לא יכל להתמודד עם זה.
המוח שלו כבר היה מופרה, על ידי מחשבה אחת, והיא לא התכוונה
לוותר, היא לא התרבתה, פשוט גדלה כל כך עד שלא היה מקום
לאחרים, ולקחה את אסף איתה.
הוא חשב על הספרים שכתב, השירים, כל אותם מילים שהחליף עם
הקירות, אין ספק שהוא היה אחר, שונה, גדול יותר, מובחר. נבחר.
לא היה ידוע לו על ידי מי, אבל זה לא היה משנה,
העיקר שהשונות היתה בו, עצם המחשבה ההיא ייחדה אותו. היא גרמה
לו להיות אחר.

"היי מה זה, איפה השיער שלו? גם אני רוצה קרחת!!"

הסתובב בבית, צפה על כל אותם נמלים, הקשיב להן, ראה אותן
מתכננות שיחות שונות, ראה אותן נכשלות במעשיהן, עד אשר הן
מגיעות למסקנה שסוף סוף אוזלת יד מקיפה אותן, ולא דירה. ולא
חפצים ולא אסף עצמו. כך הוא והמחשבה ניטרלו את האוייבים,
ניטרלו השפעות חיצוניות מחדירה למקומות שכמהו להם. המחשבה
ייאשה אותן, את הנמלים, רק על ידי כך שהייתה קיימת,
שהיוותה שליטה באסף עצמו, כך שהוא הוביל אותה למקומות שהיא
רצתה ללכת.
אסף תרם את חלקו למאמץ זה במבטים קרים, בהתנשאות, בהצקות קטנות
ובאישפוזים תכופים שגרמו לעיניים טרוטות. וככה הם התישו אותן.
לא נורא, עוד מעט הן יוותרו.
הרי בסך הכל, נותרו לנמלים רק עוד כמה מעשים נואשים, שבעינהם
הבורגניות נראו כה משמעותיים, כל כך קיצוניים, הם הרי כבר
תכננו את שיחת ההתערבות הבאה, את זימון היועץ היקרן ואולי גם
את אותו המפקד, שהחדיר באסף מחשבות, כשעוד היה אפשר, לפני
שנסתם הגולל על ידי אותם מצבים שנקלע להם בזכותו, אותו מפקד.
כביכול.

"קדימה יובלי בוא חמודי, אנחנו נאחר, ד"ר שטיירמן מחכה לנו,
אחר כך."
אוף.

הוא ניגש לסלון, צפיית בטלוויזיה לא באה בחשבון, מזמן כבר
הנמלים השתלטו על זאת, מעבירות מסרים שונים, שעברו כימוס לתוך
הקרניים שבקעו מהמסך, קרניים, שכל מטרתן היתה לעוות את מוחו,
בנתיים לא הצליחו.
כורסת עור ישנה חיכתה לו שם, צופה לעבר אותם הבזקים שבקעו
מחצאית ישנה, שככל הנראה עדיין היתה שם. החצאית היתה נשק סודי
של אותן נמלים, והיא נקראה למאמץ, לספק שירותים של סדום למען
מטרות מוסר, שאסף ניסה להשכיח לאט לאט. שהנמלים ניסו להזכיר
לו. להחדיר לתוכו. בגלל זה הוא בכלל לא הסתכל עליה ככה, הזווית
הזאת יצאה לו מהסקאלה, וכל מה שהוא יכול לעשות היה להושיב אותה
עליו, לפסק אותה ולהתחיל בתהליך שיגרתי ביותר שלא ראה אותו
כיותר ממפיג שיעמום. ואז, הוא ליטף, חצי מדגדג, סובב, אדים
רטובים אפפו את החדר, התפתל, הוא גהר מעליה כאשר ברקע צלילי
נשימה כבדים, צפה בעצמו בעיניים עייפות, חילק, פתח, שלף,
שיפשף, הביא, ירד, עלה, נתן, חפן. כל הפעולות האלו, רוטינות
קטנות ומכניות, נועדו בשביל להזרים זרמים בגופה, זרמים שיגרמו
לה לפתח מחשבה דומה, אצלה בראש. למטה, בחצאית.
הידיים שלו זזו, כיווצו את הבשר, ציפורניים מלופפות מסביבו,
עצב פנים קטן זז באופן לא רצוני, נאנח. אנקה. ואז שקט, פעימות
שריר, טישטוש.
אסף נפל על הריצפה , עייף ומותש מכל החשמל שביזבז, מחכה,
לתגובה המנטאלית, הקונגטיבית שלה, של החצאית. הוא היה צריך
להמתין בגלל החוזק של התגובה הפיזית שגרמה למתחים שונים
ולתופעות לא ידועות, הוא היה צריך שהתגובה הזאת, שהגיעה מהר,
תדעך, ותחזיר את הגוף למצבו הטבעי, הריקני. שתחליש אותו.
הרעידות שלה נחלשו. של החצאית. היא החלה לחזור לעצמה. אותו
מבט. אותם עיניים עייפות.
לפתע, נברקו. החשמל חזר לאסף במהירות, ההשקעה, חזרה. ישר אל
אותה מחשבה.
החצאית היתה שלו, מתוחה כמו מגדל, זקוף. מוקפת בלובן קרמי,
כצפלין המאבדת אוויר לאט לאט, מתכווצת. היא הביטה מעל, על
אובדן החשמל, ועל החזרה המהירה שלו לתוך אסף.
אסף שמח, שגם היא, החצאית המקורית, זאת עם הרגליים ושתי הצמות,
נעלמה ויצאה לו מהחיים, כנראה, שהם הגיעו לשלב, שהבינו שהיא
כבר לא תעזור. וקיוו שבתוך כל הבילבול, הוא ידמה את שני
העיגולים שלו, לשתיים העגולות שלה. כנראה שזה מה שקרה.
החשמל חזר אליו במלואו עכשיו. המחשבה העירה שזה הוא החשמל הכי
מנוצל כהלכה שנתנו למישהו. הם צחקו. באנוכיות כזאת שרק אוננות
יכולה לייצר.

"די נו אמא זה כואב, ששש לילוש של אמא, נאכל אחר כך סנדוויץ'
בסדר? "

הצחוק החל לדעוך עד שנעלם, ואז עם ההגיון החדש שהחליף אותו,
אסף והמחשבה הבינו שאותו צבא נמלים כנראה קולט את המצב המדויק
שבו הם נמצאים עכשיו, עובדה, הוא לא ביזבז מאמצים חסרי סיכוי
בדמות החצאית, שהיתה עכשיו רק פרי דמיונו של אסף.
המחשבה הסיקה,  שההבנה שלהם על אסף השתפרה. המודיעין טוב יותר,
מדויק, אם תרצו.
אסף והמחשבה שלו, ישבו בסלון, שתו קפה ואכלו וואפלים. הם פחדו
שהמוסר עלול לחזור, עכשיו כשהנמלים יודעות בדיוק איפה לתקוף,
איפה לזרוע את מה שהן רוצות.
המחשבה אמרה לו שבדיבורים זה לא יילך, ושעליו לפעול. הוא חייב
לרמוס את הניצנים, הוא חייב לחסל את המאמץ המשותף של החרקים
הקטנים.
היא גם הוסיפה שהיא  מסכימה לאמץ תת-מחשבה קטנה, שתעזור לאסף
בזה, וכך אסף יפתח למשהו אחר. המשהו הזה היה דרוש לאסף כדי
להעצים את העומק, את השליטה של המחשבה ההיא. המקורית.
אבל הוא לא היה טיפש, הוא ידע שעליו לחפש מקום שבו לא תוכל
להיכנס איזה נמלה לתת מחשבה שעמד ללמוד, ושחלילה לא יהיה זה
ספר טרויאני שיקנה את הבסיס לפיתוחה של אותה מחשבה חדשה. ולכן
הוא לקח תכשיר פלא, שאמור היה לעזור כנגד נוכחות נמלים. הוא
רקח אותו כבר לפני כמה שנים, והוא היה עשוי בעיקרו משיערות
שנשרו מאסף ונפלו לריצפה, בשקט מופתי,
דבר שהקשה על איסופן, אבל לאסף היה אוסף. הוא היה אוסף שערות.
שהיו , כאמור, שלו. אסף היה אוסף אספים. ואף אחד לא הצליח לקחת
אותם ממנו. אפילו לא נמלים. השיערות היו כבדות מדי.
הן היו מצופות בקשקשים, של מחשבות מתות. ככה זה עם מחשבות, הן
זקוקות לניצוץ חשמלי שישמור אותן, אבל אסף חיווט את כל החוטים
לעבר המחשבה ההיא. אז, כשעשה זאת, זה היה רק לשיפוצים, הוא היה
מוכן לאבד כמה מחשבות בשביל שידרוג המערכת, אבל הוא נשאר תקוע
שם. איכשהו.  

"אתה תשב בשקט, ההורים שלך עוד מעט יחזרו. אני מצטערת. זה
העירוי הראשון שלי. אני חדשה פה. אמריקההה."

עכשיו מאוחר מדי, הוא עזב את הסלון, החזיק בידו את התכשיר נגד
הנמלים, משוכנע, בטוח רק בדבר אחד. חושב על דבר אחד. יכול רק
את אותו דבר.
עלה למעלה, פשט את הבגדים שלו, והתעטף כולו בנייר כסף, הגנה
כמול הנמלים החודרניות, נמלים קטנות, מיקרוסקופיות, רוכבות על
גלים. ארוכים וקצרים.
אבל עכשיו, עם שריון האלומינום, הוא הרגיש מוגן. הנמלים לא
יכלו עליו, לא משנה מי הן, וכמה קרוב למהירות האור הן מטיילות.
הן לא יצליחו להיכנס, ושיזהרו, המגן שלו ישבור אותן.
הוא ירד למטה, רק עיניים קטנות מציצות דרך חורים. הוא הרגיש
לפתע שלווה. שקט. התחושות של הסיפוק מהחוויה הקצרה עם החצאית,
עם עצמו הוא, סוף סוף זרמו מסביבו. בתוכו.
המחשבה ציינה, שהוא חייב לעשות משהו עם העיניים, אי אפשר
להסתובב כשחלק כזה חשוף, ומי יודע אולי הנזק כבר נעשה.  מנוחתו
הרגועה של אסף נפסקה. זרי הדפנה קרסו תחתיו.
הוא כיסה את עיניו, מרגיש אותן נשרפות, את הזיהום הרדיואקטיבי
מרקיב אותן, מאכל את האורגניזם, מתקדם בדרכו, כדי להפיץ את
משנתו בין שאר התאים.
אסף לא התכוון לתת לו לעשות את זה, ועוד לפני שהמחשבה ציוותה
עליו זאת, הוא קיפץ בין המרצפות, פתח את ארון כלי הניקוי
בידיים חזקות, כמעט תולש את הידית, ושפך לעצמו אקונומיקה
לעיניים.
זה לא הספיק לאסף, בעיניים שורפות, הוא עמד, על שתי ברכיים
רועדות משהו, שלף סכין יפנית, שהייתה מונחת על השיש במטבח
המבולגן שלו, וקירב אותה אל העין, חורט לעצמו צורות הנדסיות
משהו על הרשתית, מרגיש איך בדיוק רב הבשר מופרד, איך חיץ של דם
בוקע ממנו, חם ונוטף, הסכין חדרה קצת יותר לעין, מסובבת את
הקצה החד שלה,  קוצי הברזל המשוננים שהיו בצד הלהב, העמיקו את
הפצע שנהיה קודם, מעניקים, מימד נוסף לשטיחות של אותן צורות.
הוא הרגיש איך הנימים הדקים ביותר נקרעים ואת העצבים שמסביבם
מנסים לשלוח זרמי חשמל אחרונים, מטורפים בעוצמתם, מעבירים כאב,
משולהבים בשריפות אקונומיקה מחטאות.
הזרמים הגיעו לאסף, אבל בדרך,
המחשבה ניסתה להסית אותם, הזרמים, ושהניחה, בהגיון הצייתני
שלה, שיהיו דומים, לזרמים שעברו קודם, כאשר קלט אסף שהעיניים
שלו חשופות. וכך המחשבה ניסתה להמיר אותן מיד בזרמים רכים
יותר,
בעלי קצב אחיד, כדי שיהוו מעין תחושת הנאה, התחושה הראויה
בוודאי למעשה המופלא, שאסף מבצע עכשיו לעצמו. שאסף היה מבצע
שנים לפני כן לאחרים.

"אתה מבין, זה מיכאל, אתה מכיר אותו לא? מה שלומך מיכאל היום?"


המחשבה לא הצליחה, והילדים שהסתובבו, בחלוקים ירוקים, מסביב
לאסף, החלו מאבדים את האמונה, באותה מחשבה, החלו משקיעים בה
פחות ופחות חשמל, מזרימים אותו לעבר מעשים שונים.
מעשים פחות אידיאולוגים כמו אותה מחשבה יפה, מעשים עם תוצאות.
אסף כבר הפסיד, אותה מחשבה חיפשה לה פונדקאי חדש, היא
ומוטאציות שלה כבר קיננו בתוך הילדים האחרים.
המחשבות היו יותר פשרניות איתם, יותר תלויות בילדים, במי שהיו
קודם, הילדים הבינו את זה. הם היו פתוחים לדברים נוספים. הם
היו שונים.  הם ראו מה קרה לאסף.
אין סיכוי שהם ישארו בחדר לבד, עם סבון לבוש חצאית.

מצאו אותו בבית חולים, היה חדר לבן, עם אחיות לבנות, אסף
התעורר, חצי עיוור, רואה רק לבן מטושטש, ככה לפחות הרופא חשב.
הוא התחיל לצרוח על צבע הספקטרום, צרחות מטורפות. האחיות
הלבנות באו, והחדירו לו מזרק לרכה. אסף השתולל. היו צריכים
שלושה סניטריים להרגיע אותו כך שלא יזוז.
האחות רוחמה , גברת גדולת מימדים, שמה את ברכה במקום אסטרטגי,
ואסף נשתק. הם הזריקו לו, תרופת הרגעה רגילה.

שעתיים אחר כך, אסף מתעורר. לווה עיתון של השכן. אלפי מילים,
כנמלים, מקיפות תמונה. חצאית. חצאית בשירות החרקים. לא היה
איכפת לו. הצל הוסר, לא היה מי שיזהיר אותו,
נבואות המחשבה נעלמו, תיאוריה המופלאים, הפכו לכלום כנגד
החצאית הבולטת כל כך מעבר למילים.
אפילו מעבר למילים הללו שהוא עצמו כתב, בהנחייתה של אותה מחשבה
יפה, אצילית. דורשת דמים.
הוא צפה בחצאית. היא הביאה לו מחשבות רבות. של עשייה. אבל, רק
מחשבות.  

"זה כמו אשך שלישי, הכאבים של חדירה היו מעבר לנשוא.  אף אדם,
בטח שלא ילד, היה מעביר את עצמו את זה."

רצח בבית החולים. חמש עשרה אחיות מתו. אונס ברוטאלי. שמונה
ילדים מאושפזים ממחלקת סרטן. עבדו בצוות. המבצע נראה כתוכנן
חודשים. כנראה שהם למדו מהאחיות והרופאים איך עובדים ביחד.
כמו נמלים. כוח הרס מבוזר. קטל נוראי. החצאיות הלבנות של
המתמחות התמלאו בדם. כמו שלג אדום. תלת מימדי. החצאיות האדומות
של הבכירות התמלאו בנוזל צמיגי אחר.
כמו האזהרה על האקונומיקה. על-סימטריה מופלאה.


עכשיו יובל! קום, טלוויזיה יש גם בבית. לא כזאת. לא כזאת.