יומנו של ילד:

פתיחה:

אני לא יודע למה אני מספר לכם את כל זה, כי אתם יודעים איך זה,
תמיד הייתי יכול להמציא משהו, נורא קל למכור לכם שטויות, וכמעט
אף פעם אין לכם דעה משלכם אז ככה שזה לא משנה ,פעם שאמא באה
לביקור היא אמרה לי שכל זה היה חלום ושזה לא באמת, אבל אני
יודע שזה היה, היא אומרת שבגלל שטויות כאלה הגעתי לאן שהגעתי,
ושזה לא דבר חיובי, ושזה כנראה חלק מהבעיה שלי, בדיוק כמו
כשהייתי קטן ורציתי להיות רופא פסיכיטאר, אבל אני גאה בעצמי,
שעברתי את כל זה, אני לא כועס עליה, פעם בטח הייתי כועס, אבל
עכשיו אני מבין הרבה יותר דברים, למרות שאני כבר בן שלושים
בעוד כמה ימים אומרים לי שאני עדיין כמו ילד, זה הכינוי שלי
כאן, "ילד", אני דיי אוהב אותו, מתרגלים, זה עדיף על "גוש",
גוש זה הבחור שגר לידי, הוא כבר בן שישים, הוא אומר שהוא היה
בסיירת, אבל אף אחד לא מאמין לו, הוא שמן מדי. אבא היה צריך
להיות בערך בן שישים אבל הוא מת מלחץ דם גבוה לפניי עשר שנים,
אז אני כותב בשבילך אמא, בשבילך ובשביל כל מי שיסכים לקרוא,
אני קורא לו יומנו של ילד.

חשבתי להתחיל בהתחלה, אבל כדיי לא לשעמם אתכם יותר מדיי אני
יודע בדיוק איפה להתחיל, אבל אל תכעסו עלי אם אני ארמה קצת, כי
אני לא בחרתי לעשות את זה, וכשחושבים על זה אתם בכלל לא יודעים
מי אני, ולא משנה מה יהיה כתוב פה אתם גם לא תדעו אז על תנסו
לבקר אותי כי זה לא יעבוד, לפחות את זה למדתי מכל העניין.

זה היה היום הראשון ללימודים בשנה האחרונה לאלו, היה אמור
להיות טקס ענק באולם הספורט עם הרבה  יותר מדיי אנשים,
ושלמזלי לפחות לא הכרתי , אבל מה שהיה יותר טוב זה שהעבירו את
הטקס לאולם קטן נפרד, רק ל-יב', בגלל שהאולם הסתבר לא היה
בטיחותי. כמו כל שנה כמה חברי הנהלה נשאו דברים שהם חשבו שהם
מתכוונים אליהם, וכמה תלמידים נשאו קטעים שכתבו מראש, ובעצם זה
היה כל העניין, זאת בעצם הסיבה אני חושב שכל זה התחיל, ברור
שזה לא היה בגלל זה, כל התנאים כבר היו השטח, טוב אני לא רוצה
להקדים את המאוחר.

אני זוכר את המילים עד היום פחות או יותר בבירור, זה היה משהו
ארוך יותר אני חושב, אבל אני לא זוכר את החלק הלא חשוב, זו
היתה מן פתיחה ואיחולי הצלחה לצוות ההנהלה ולתלמידים, אבל החלק
השני זה בעצם מה שהיה חשוב, וזה הלך בערך ככה: "קם אדם בבוקר
וחיי את חייו, שומר על ליבו במחיר נשמתו. אדם שבוכה על  חטאו
ולא מוצא משמעות. כעס, כעס עליהם בחרון אפך, על שהעולם ממשיך
ואתה אינך. הכה בהם, הענש אותם, כלוא בין חומות בדידותך, על
טעותם, היא טעותך, הענש אותם על קנאתך".
האולם כולו פרץ בצחוק, נשמעו אף מספר שריקות מן הסוג שמשמעים
לבחורה ברחוב, נילי ברחה מן האולם בריצה כושלת כשפניה בין
ידיה, נילי היתה הילדה של חברים של ההורים שלי, כשהייתי קטן הם
היו באים אלינו הרבה, עד שאבא שלי תפס את אבא שלה גונב מהמקרר
שלנו, לפחות זה משהוא אמר, ואז הם הפסיקו לבוא, לא ממש הבנתי
למה לו לגנוב מהמקרר שלנו, היתה לאבא שלהם עבודה הוא היה שוטר,
אני זוכר שאבא כעס על אמא כשהיא דיברה איתו אחר-כך בטלפון, והם
דיברו משהו על זה שיש להם אותי, וצריך לתת לי חיים נורמלים,
ואמא יהיה מגניב אם תסבירי לי את זה פעם, כי את לא באה הרבה,
וזאת יכולה להיות סיבה לבקר.
פעם הייתי כזה, עכשיו אני כבר לא, אבל איך שנגמר הטקס התחלתי
לחשוב, ולא משנה עדיין על מה, אבל אחר כך נזכרתי בכל מיניי
דברים שאני אספר לכם וככה באמת הכל התחיל.

זה היה בחופשת הפסח של כיתה ב', בתקופה הזאת בערך הטסלרים
הפסיקו לבקר, אה, הטסלרים כמו שבטח הבנתם הם ההורים של נילי.
אני חושב שבגלל זה חיפשתי חברים חדשים, והחברים הטובים שלי
באותה תקופה היו: שלי, הילדה של השכנים, היא תמיד היתה
בלונדינית, אז גם היו לה צמות, היה לה מן אף פחוס כזה, אבל
קטן, ודודי, שגם אותו, בעצם אף אחד מהם, לא ראיתי כבר שנים,
אני רק זוכר שהוא תמיד היה חזק ומגודל, גם לא היה לו הרבה שכל,
בגלל זה אני חושב אי אפשר היה להתווכח איתו בהגיון על כלום,
חוץ מזה שהוא היה דיסלקט עוד מכיתה א', ולא ידע לקרוא כלום, אז
בטח שהוא נהיה עוד יותר טיפש, והיה את "קליגולה", שזה היה רק
כינוי שלו באמת קראו לו דניאל, אבא שלו סיפר לו פעם על הקיסרים
של רומא והוא התלהב, אבל הוא תמיד היה דפוק, היו לו תמיד
רעיונות מוזרים ותמיד כולם נגררו אחריו, זה בגלל שכולם העריצו
אותו, גם בבית ספר הוא היה מלך, זה עד שהוא פרש ב-יא'. גם
באותו יום היה לו רעיון כזה שבהתחלה לא אהבנו אבל אחר-כך...,
אני יגיע לזה.

התעוררתי משנת אחר הצהרים, שהייתי חייב לישון, כי זה היה החוק
בבית, באותה תקופה ממש התלהבתי ממכונית צעצוע עם שלט שקיבלתי
מאבא, היא היתה שחורה עם פס אדום, היו לה שמשות מפלסטיק וגם
אפשר היה  לראות את הנהג בפנים.
כולנו גרנו באותה שכונה בקיבוץ, והיה לנו, כי אבא של דודי בנה
לנו, מן חוט שמתוח בין הבתים עם פחיות בקצה, אמא אמרה שזה זבל,
אבל יללתי לה עד שהיא הסכימה לי להשאיר את הזוהמה רק בחדר שלי.
אז איזה חמש דקות אחרי שקמתי שמעתי את הקופסה של "קליגולה", אי
אפשר היה להבין כלום, אף פעם אי אפשר היה לדעת, אבל ידעתי
בדיוק מה הוא אמר: "הנשרים ישירו רוק", זאת היתה מן סיסמה כזאת
שאמרה שאנחנו נפגשים, כדיי לדבר כי אי אפשר היה להבין כלום
בפחיות, גם "קליגולה" היה היחיד שהשתמש בהם, כולם התלהבו
בהתחלה, אבל אחר-כך זה היה משעמם. טוב אז ירדנו למגרש,
"קליגולה" הגיע רק איזה עשר דקות אחר-כך, הוא שאל אותנו אם
אנחנו זוכרים את הכלב המשוטט שראינו מתחת לבוטקה של השומר, ואז
הוא הציע שנלך לחפש אותו, קצת פחדתי, אז שאלתי אותו מה אם יש
לו כלבת, אז הוא אמר שהוא ואבא שלו כבר חיפשו כמה כלבים
משוטטים ושהוא יודע בדיוק מה לעשות. אבא שלו היה החצרן של
הקיבוץ, וגם טיפוס מוזר, היו עליו לא מעט סיפורים, ששימשו
להפחדה בין הילדים, וזה שעשה בהם את השימוש התכוף ביותר היה
"קליגולה" עצמו.
זה קצת משעמם לספר על זה אבל חיפשנו איזה שעה את הכלב המחורבן.
ולא רק זה  אלא ששלי דילגה את כל הדרך המחורבנת, עד שהגענו
לאסם כבר הייתי מוכן להרוג את החיה המטומטמת בעצמי. טוב בכל
אופן מצאנו אותו בסוף וכבר כשמצאנו אותו הוא היה במצב דיי קשה,
"קליגולה" אמר שהוא בטח אכל רעל, ובגלל זה שלי עשתה את עצמה
כאילו היא מרחמת עליו  ,אז העלנו אותו את כל הדרך למעלה עד לגג
של האסם, העלינו?!, אני ודודי העלינו אותו!, לא סבלתי את
הצביעות שלה וגם לא סבלתי את הנאומים של "קליגולה", כי בסוף
הוא אף פעם לא עשה כלום ותמיד הוא הרוויח את הכבוד של עבודה של
מישהו אחר, אבל בפעם הזאת הוא הביא כזה נאום מעולה, אני מתכוון
ממש מעולה, שעד שהוא נגמר בעטתי את הכלב המעצבן מהאסם, דודי
ספר כמעט עד ארבע עד שהוא הגיע למטה, שלי הקיאה פעם אחת למעלה
ופעם שניה למטה כשהיא ערכה פגישה חוזרת עם הקיא הראשון. אחר כך
בשביל הרושם "קליגולה" בעט בכלב שחלק ממנו היה מרוח והוא היה
מגעיל בערך פי אלף מהקיא של שלי. כולם הריעו ל"קליגולה" על
הרעיון והוא סיפר עוד כמה סיפורים על איך הוא ואבא שלו חיסלו
דוברמן אמיתי. אף פעם לא ראיתי דוברמן, אבל היו אצלנו בקיבוץ
כלב זאב וגם בוקסר.
איזה יום אחרי זה עוד חשבתי על זה, אני חושב שזה בגלל שאבא שלי
ואני ראינו סרט על דוקטור דוליטל, הרגשתי כאילו הבאתי סטירה
לזקן שלי, ממש ככה, אבל זה היה רק כי הוא באמת התלהב  מהתוכי
שהיה שם, וגם מהכלב. אבל כל זה עבר דיי מהר כשנפגשנו שוב
לכדורגל, כבר חשבתי על איך נקים יחידה שהקיבוץ עוד לא ראה כמוה
של מחסלי כלבים משוטטים, כבר סיכמנו הכל אבל "קליגולה" אמר
שאין כרגע כלבים משוטטים בקיבוץ אז צריך להתאמן רק "בכאילו" על
כלב קיים, והוא התכוון לכלב של מישהו. מהר מאוד השתעממנו
מה"נקניק" של דודי, הוא בעצם היה של אחותו אבל הוא היה בא
אליהם הביתה הרבה כי הוא היה רגיל לטרטוריה. הוא היה כלב אומלל
כזה, הכי עלוב שראיתי, והוא בכלל לא היה ארוך. אז "קליגולה"
הציע שנעבור לפודל של אחת הזקנות, אז הסכמנו. כשמצאנו את הפודל
ההוא הוא היה ממש שמח לקראתנו ושלי ליטפה אותו איזה שעה,
"קליגולה" אמר שמחסלי כלבים מקצועיים מכינים את שיעוריי הבית
שלהם, בהתחלה דאגתי כי בחיים לא הכנתי בעצמי את ה"שיעוריי בית"
שלי, אבל הוא התכוון בכלל שנלך לזקנה לשתות תה, לה בכלל קראו
עדנה, חוץ מהפודל היו לה גם שניי חתולים לבנים, אחד פרסי, ואחד
סיאמי מעורב. אז נכנסנו אליה והיא הביאה לנו עוגיות שהיא הכינה
מאחר הצהרים, אחריי שישבנו שם איזה שעה היא אמרה שהיא צריכה
ללכת למרכולית ושאלה אותנו אם אנחנו מסכימים לשמור על הפודל
שלה, שאני לא זוכר איך היא קראה לו. דודי התחיל להתלונן שהוא
עייף ושהוא הבטיח לאמא שלו שהוא חוזר עד שש אפס אפס הביתה, אבל
"קליגולה" אמר שזה בסדר והוא הבטיח יפה לזקנה, כלומר לעדנה,
שנשמור על הסדר ושאפילו נשחק קצת עם הכלב ההוא שאני עדיין לא
זוכר מה היה השם המטומטם שלו, היא רק אמרה שאנחנו יכולים
להדליק את הטלוויזיה ואז היא הלכה. בהתחלה באמת ראינו קצת
טלוויזיה , אחר כך ליטפנו אותו קצת ונתנו לו לאכול בונזו מהיד,
אחר כך כל אחד הוריד בו בעיטה ואז הוא נשך את דודי, אז
"קליגולה" אמר לכלב משהו שעכשיו זה אישי ושהוא אשם, שהוא רק
רצה להתאמן אבל הכלב המטומטם היה חייב להפריע ובגלל זה הוא
צריך למות. דודי כבר היה בעניין בגלל הנשיכה ושלי עשתה את עצמה
היסטרית, אז אני חושב שהוא עשה את זה כדיי לשכנע אותי, הרגשתי
כאילו אני מתרץ, הוא אמר לי אחר-כך  שככה הוא שכנע את עצמו,
שאם אני השתכנתי אז הוא היה שקט. ואז הוא לקח אותו ושם אותו
בתנור וצעק על דודי להפעיל, אז שלי כדיי להתחנף הפעילה קודם,
אז "קליגולה" צבט אותה בתחת וציטט את המשפט: "שאישתי לא תדע",
הוא בדיוק חשב על אמא שלו ואיזה מסכנה היא, זה בגלל שאבא שלו
מרביץ לה, ואומר לו להישאר בחדר, גם אם הוא צמא או צריך
לשירותים הוא אומר לו להתאפק.
לפניי שעדנה חזרה קברנו אותו, למרות שהוא עוד לא היה לגמרי מת
כי הוא היה ראיה ונבהלנו, כשהיא חזרה הסתכלנו עליה ממחבוא
וראינו שהיא הביאה גלידה, אז דודי אמר שחבל שהכלב המטומטם נשך
אותו כי אז היתה יכולה להיות לנו גלידה.
"קליגולה" אמר לי, אנחנו שווים אתה ואני, כי אנחנו מבנים את
החיים, יש לנו מטרה, ונשיג אותה, אבל אני לא ידעתי על מה הוא
מדבר אני לא הבנתי את החיים ואני לא חושב שאני מבין גם היום.
אבל אמרתי לכם כבר שהוא היה תמיד קצת דפוק, הנהנתי לו ואז
הלכנו הביתה.
זה היה איזה שבוע אחרי זה שהקמנו את "הצריף", זה בעצם היה
המכון חליבה הישן, אבא של שלי היה רפתן והוא הביא לנו את
המפתחות לעשות שם מחנה. בסך הכל הצריף הפעיל חמישה מחזורים,
שאני אסביר לכם מה זה אחר-כך. אחרי הפעם החמישית החלטנו לסגור
אותו כי אנשים בקיבוץ החלו לחשוד ובסוף אבא שלי ושל "קליגולה"
מצאו את הצריף, אבל אף פעם לא קישרו את זה אלינו, הרעיון בצריף
היה להשמיד את כל הכלבים הקטנים בקיבוץ. אבל התהליך היה הרבה
יותר מורכב, והיו גם דיברות ועד היום אסור לי לדבר על זה וזה
כי הדיבר הראשון של הצריף הוא שלא מדברים על הצריף, אבל היה את
הדיבר השני שאותו אמרנו בסוף כל מה ש"קליגולה" קרא לו "מחזור"
וזה הלך ככה: "גאל כל כלב קטן מייסוריו", למרות שאני חשבתי שזה
מתלהב מדיי, התהליך כולו לקח איזה שעתיים כל פעם והיה ממש קשה
לתרץ ל"זקנים" איפה הייתי, היה עוד יותר קשה ל"קליגולה" שאבא
שלו נעל אותו איזה שעה בארון שמתחת למדרגות. אז אני אחזור
לאיפה שהייתי רק כי זה חשוב כדיי שתבינו למה התכנסנו אז כולם,
ולמה פגשתי אותה. הרעיון היה שמורידים להם את כל השיער, וזה מה
שלקח את רוב הזמן, אבל "קליגולה" התעקש על זה, הוא רצה להשתמש
אחר-כך בפרווה, הוא חשב לעשות מזה מעיל ציידים, אבל בסוף הוא
לא ידע איך אז הוא זרק את זה. אחר-כך שוטפים אותם במים קרים
וגם עם סבון, שלי הביאה סבון מהבית כי היא בת. "קליגולה" גם
אמר שככה הם פחות יסריחו במקלחת. ואז היינו מכינים מדורה בתוך
מנגל ישן שאני ו"קליגולה" הבאנו מהמחסן של אבא שלו, במדורה
חיממנו מסמני בקר ששלי הביאה מאבא שלה ואז היא היתה מסמנת אותם
עד שהם היו מתים, והיא לא נתנה לאף אחד אחר להשתמש בהם. האחרון
היה ה"נקניק" של אחות של דודי הוא היה הכי עלוב אני חושב שהוא
שרד אולי תשע סימונים.


ככה בערך זכרתי את זה אז, וזה לא השתנה הרבה עד היום, אז
התחלתי לחשוב שאני חייב לדווח ל"קליגולה" על כל הטקס הזה, וכל
מה שהיה שם, אני חושב שזה היה בגלל כל מה שהוא אמר לי על זה
שיש לנו מטרה, אז לקח לי זמן למצוא אותו, כי לא ראיתי אותו מאז
שסגרנו את הצריף, וזה היה כי לא הייתי מקובל כמוהו, וגם כי
רצתי להתרחק ממנו  וכי ב-יא' הוא נעלם לגמרי.
אחרי שמצאתי אותו הוא התקשר לדודי ולשלי, לדודי לא היו שאלות,
הוא בא. שלי עשתה את הבעיות ואחר-כך היא חטפה בשביל זה, היא
אמרה שיש לה להתכונן לבלט או משהו, הבלט זה בערך כל מה שהיא
עשתה, חוץ מזה היא גם הלכה פעם בשבוע ל"קיק-בוקסינג". גם איתה
לא דיברתי מאז כיתה ז' בערך, היא היתה חברה של "קליגולה"
ובהתחלה נגררתי אחריה אבל לא מצאתי אף פעם את "קליגולה", אז
נעלמתי מהם וזהו. בכל אופן זה העניין כי אז נפגשנו כולם בחדר
עישון של הבית ספר, היו שם מראות על כל הקירות וזה היה ממש
מגניב כי המראות השתקפו אחת בשניה. אני ישבתי בצד ו"קליגולה"
ישב מולי ולידו שלי ודודי, הוא ישר תפס פיקוד והתחיל להעלות
חוויות, אז הוא ביקש ממני להעלות זיכרונות, בהתחלה לא רציתי
אבל סיפרתי להם בערך מה שסיפרתי לכם קודם, וזה מאוד הרשים אותו
והוא התחיל למחוא כפיים, אז גם דודי ושלי מחאו כפיים, ואז שלי,
אמרה שעדיף שאני אלך לישון קצת, ואז היא עזרה ל"קליגולה" לקום
והם הלכו, לפניי שהם הלכו "קליגולה" הוציא משהו מהכיס, ראיתי
אקדח!
מה שבעצם היה משנה בכל העניין זה שהאבא שלי, הוא הקשיב לנו,
לכל השיחה, ואז כשהם הלכו הוא נכנס ואמר לי כל מניי דברים וגם
שאסור לי להיפגש יותר עם שלי ודודי. "קליגולה" סיפר לי שאבא
שלו הכריח אותו למצוץ לכלב בוקסר שלהם כעונש חינוכי, כדיי
שילמד מה זה כלב, והוא גם אמר שאם עוד פעם אחת הוא ידע שהם עשו
משהו לכלב, הוא יעשה לו את אותו דבר, ואז הוא הסביר לו בטוב
שכלב זה ידידו הטוב של האדם ושאין הבדל בין חיים של כלב ושל
בנאדם כי לא מתחשבנים בין חברים, או משהו דומה. בכל אופן ככה
בעצם פגשתי אותה.
אבל לפניי שפגשתי אותה היתה לי מתכונת במתמטיקה, באמצע המבחן
יצאתי לחרבן, זה היה חתיכת נס שלקחתי איתי קצת נייר בכיס כי לא
היה שם נייר באף תא מזוין, וזה היה בגלל שניסיתי להראות חולה
אז לקחתי קצת נייר בכיס מהשירותים של המורים, זה כדיי לקנח את
האף, אבל זה לא עיצבן אותי אז, באותם ימים, שלא היה נייר, היום
זה כן מעצבן, וזה קורא הרבה כי גוש מחרבן בלי סוף, והוא גם
תמיד מצונן. אחר-כך חזרתי לבחינה כבר כמעט גמרתי את כולה,
כשהודיעו שיש טעות בשניי תרגילים, וזה אמר שהייתי צריך לעשות
אותם עוד פעם, והייתי עייף גם ככה אז עפתי משם בלי להגיש את
המתכונת.
טוב, פעם ראשונה שפגשתי אותה היתה אצלי בחדר וזה היה בגלל האבא
שלי, איך אני אסביר את זה, הוא לא רצה ששום דבר יצא החוצה, אז
הוא פשוט קנה לי עובדת סוציאלית כאילו שהיא היתה זונה או משהו
כזה, אבל אני מודה לו על כך כל רגע שאני חיי כי היא ממש לא
היתה כזו. בכל אופן  אני אחזור לעניין כי גם אני מתחיל להתעייף
מכל העניין הזה שעושים לנו פה, ואל תדאגו כי אני יגיע גם לזה.
היא נכנסה באדיבות כזו כאילו היא לא רוצה שאני אחשוב שהיא
משתלטת לי על הטריטוריה או משהו כזה, במיוחד הרשים אותי זה
שהיא סגרה את הדלת בשקט ולא סתם טרקה אותה ופרצה למרכז החדר,
הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שהיא היתה פשוט מלאה בעגילים,
לפחות עשרה כולל את הפופיק, חוץ מזה היו לה גם המון צמידים
וטבעות, אחר-כך שמתי לב שהיה לה מין מבט כזה בעיניים, שהיה לי
ממש מוכר אבל לא הצלחתי ממש להבין אותו , אתם יודעים מבט כזה
של מישהו שעבר הרבה סבל אבל הוא גם חסר אמונה, זה דומה מאוד
למבט של שנאה וכעס רק שיש בו הרבה יותר עצב.
היא היתה באה פעמים בשבוע, לאיזה שעתיים, בהתחלה חשבתי שהיא
קצת "מתלהבת" אבל  אחר-כך הבנתי שבסך הכל היא הייתה דיי
מגניבה, היו לנו כל מיניי שיחות על כל מיניי דברים שאחר-כך אני
אספר לכם.

אחרי איזה שעה שהיא זיינה לי את השכל, היא שאלה אותי איך היה
לי היום, אז אמרתי לה שקודם הרגשתי ממש חרא, זוועה, כשבטלתי את
המתכונת הרגשתי טוב יותר, מן שמחה מהולה בעצב, אני יודע שזה
נדוש אבל ככה באמת זה היה, אהבתי להרגיש ככה, אחר כך סתם היה
בא לי להקיא, גם עכשיו בא לי להקיא. סיפרתי לה שהלכתי לספריה,
בעצם הלכתי לשירותים של הספרייה, ושפעם הם היו נקיים  ועכשיו
איזה שנה אחרי זה הם כבר מחורבנים לגמרי. השתנתי בדלת פתוחה
אפילו שהייתי צריך לחרבן, למרות שלא יצא כלום חשתי הקלה, זה
עזר לי עם התחושה של ה"להקיא", יצאתי, הסתכלתי על השיער במראה
וסגרתי את הרוכסן, אחר-כך חשבתי על זה שאפילו לא הורדתי את
המים, טוב מאוד זה גרם לי להרגשה טובה, חסכתי לכינרת. אז היא
שאלה אותי איך אני מרגיש עכשיו, אז שאלתי אותה בכלל או ברגע
זה, כי אם בכלל אז המצב ממש חרא, אבל באותו רגע הייתי ממש
מאושר כי הייתה לי רק תחושה של עצבות כזו, עצבות מתוקה כמו
שהייתי קטן, טוב וגם בגלל שהיא היתה שם. היא אמרה לי אחריי
שדיברנו, אז אמרתי לה שיותר טוב.
פעם אחת היא שאלה אותי מה הייתי עושה אם זה היה היום האחרון
בחיים שלי, אז אמרתי לה שהייתי עושה ניתוח לשינוי מין רק כדיי
לראות איך זה ואז מבלה את כל היום אצל זונות ובסוף הייתי קופץ
מבניין, הבעיה היחידה בכל העסק הזה היא שיש מאגר מוגבל של
לסביות. היא רק חייכה , ואז היא הלכה.
אחר כך חשבתי שהייתי צריך לספר לה גם על שלשום ואיך דיברנו כל
החברה  בבית-ספר, לא החברה שקשורים בעניין, סתם חברה, איזה שעה
דיברנו רק על שירים של "גאנס" ועוד כל מני שטויות, הרגשתי טוב
ואפילו קצת חזק, אבל אפילו לא קרוב לחזק כמו בערבים, שם הייתי
מלך. אבל כל זה ממש גרוע בשבילי, ומה אני אמור להגיד להם, אני
מתכוון לאמא ואבא, על זה שהציונים שלי יורדים והמוראל ובכל זה
, ואיך אתה מסביר את זה שאתה לא זוכר כלום מאחרי תשע בערב, אבל
אני כן זוכר שבערך בשתיים היה לי ממש רע ומה שהכי מחורבן זה
שבבוקר זה לא השתנה בכלל, להפך, חשבתי לוותר על השתייה אבל
בירות עם החברים זה לא משהו שאתה יכול לוותר עליו, ועם כבר
באים אז מביאים איזה בקבוק וודקה שהרמנו מהפאב ערב קודם, ואז
נזכרתי שבכלל המצאתי את כל זה, אז זה בכלל לא היה רלוונטי.
דווקא עשה לי טוב לדבר איתה, הייתי מופתע, עוד פעולה שבה אישה
עושה לי טוב, אבל זה שווה יותר יש לי כבוד אליה, היא כמו אחד
מהחברה.
בכל פעם שהכל חרא וממש על הפנים, אני מנסה לחשוב על דבר טוב
אחד, וזה כי ראיתי דבר
כזה פעם באיזה סרט, בעצם זאת הייתה סידרה, ואז בדרך כלל אני
חושב על זה שהיא בסדר איתי, ופעם אחת בשירותים גם היה את זה
שיש לי כלי גדול.

בכל מקרה החלטנו לבצע את זה אני ו"קליגולה", אני ממש לא הולך
להיכנס לזה, אבל מה שאני זוכר היה שחטפנו את נילי, ולקחנו אותה
לצריף, רוב הזמן שלי היתה שם, מתגרה, אבל ריסנו אותה אחרת היא
היתה הורגת אותה רק ממכות.

עברה ככה כמעט איזה שנה, פחות משנה אבל מהלימודים כמעט הכל, זה
כבר היה באמצע חופשת הפסח, , אני מתכוון לפגישות עם העובדת
הסוציאלית כי את נילי הבאנו לצריף רק בתחילת חופשת הפסח, ככה
שבסך הכל היא היתה שם רק שלושה ימים.

כבר הכרתי אותה בערך כמו שהכרתי אותי, והיא הכירה אותי עוד
יותר טוב.
היו לנו המון דברים במשותף כמו זה ששנינו לא רצינו להתחתן,
לשנינו היה הרעיון להמציא ולחיות ע"פ מנהגים משלנו עם טקסים
משלנו, והיו עוד מלא דברים כאלה עד שפעם אחת הגענו לנושא של
סקס בלי קשר לאהבה. היא סיפרה לי שהיא מאוד נמשכת אלי, אז
זיינתי אותה על המיטת יחיד הזוגית שלי, וזה היה באמת משהו
מיוחד כי אני חושב שכן אהבתי אותה, ואני יודע שהיא אהבה אותי
כי היא אמרה לי את זה אחר-כך. ככה היא  באה איזה שלוש פעמים
ואחר-כך היא היתה מדליקה לנו סיגריה ומדברת שעות, למרות שבכלל
לא הייתי מעשן, חוץ משם אני מתכוון. ככה זה הלך עד שפעם אחת
היתה שיחה ארוכה מאוד שבה היא התלוננה לי על החיים שלה, וזה
בכלל לא היה מתאים, אם הייתם מכירים אותה הייתם יודעים, אז
הבנתי שהיא רוצה להפסיק אם זה. יותר מאוחר התברר לי שהיא גם
זיינה את הזקן שלי אבל זה לא היה איכפת לי בכלל, כי ידעתי
שאותי היא אוהבת, וגם ככה היא בטח זיינה חצי מהצעירים בקיבוץ.
טוב בכל מקרה, אז אמרתי לה. -"שמעי לכל בנאדם יש בעיות".
-אבל אתה לא מבין, אני לא יודעת עוד כמה זמן אני מסוגלת
להתמודד עם שלי, ואני אמורה להיות רק בתחילת הדרך, תבטיח שלא
תבקר אותי, אין לך זכות, אתה בסך הכל ילד מפונק, נוח לי, נוח
לי להיות קורבן, אף אחד לא לוקח את זה ממני, אני לא רוצה
לשנות, אני מתכוונת להשתנות, אני לא רוצה להתמודד, טוב לי
לברוח".
- אני יודע שאת חכמה, אז תהיי חכמה מספיק כדיי לקחת אחריות!
-  תבטיח!  
הבטחתי, וכמובן הרגשתי מושפל שהיא קראה לי ילד, היום כולם
קוראים לי ככה ואני לא מרגיש ככה, זה כנראה בגלל שהיא הכניסה
אותי לפרופורציה.

איזה יום אחרי זה, שלי הופיעה בבית שלי, היא נראתה ממש נורא,
היא בכתה וצעקה עלי שזה ממש כואב, היא הביאה לי סטירה ואמרה
שהיא לא תיתן לי לגעת בה יותר, ושזה פעם אחרונה שאני רואה אותה
ואז היא עפה משם, לא ידעתי על מה היא מדברת אבל כן ידעתי לאן
היא הולכת. אז אח שלה הגדול בא והביא לי מכות כאלה שעד שקמתי
עברו איזה שעתיים, אבל בכל זאת רצתי לשם. שלי עמדה שם עם
המסמן, היא כבר הביאה בה איזה כמה, היא גם הורידה לה את השיער,
שיערתי שהיא גם רחצה אותה עם סבון, למרות שהיה שם ריח מסריח של
הבשר השרוף. שלי התקרבה אליי עד איזה סנטימטר ואז היא לחשה
לי.
 -" פחד מקשר עם אישה כמו הפחד מן האל, שיודע מי אתה באמת,
ובכל זאת אתה  
      חייב לספר לו!"
- " זה הכי טוב שלך, אני הרבה יותר מוכשר ממך".
-  " אתה מטורף".
-  "זה הדבר הכי עמוק שיש לך להגיד?!"
-  "אתה נודניק, ילד קטן ומפונק".
ואז היא הביאה בנילי עוד סימון, נילי צרחה כל-כך חזק שאני לא
מבין איך לא שמעו אותה בקיבוץ, אבל זה הריי יודע שבקיבוץ באיזה
שתיים בלילה אף אחד לא נמצא בחוץ, וגם ככה אם זה לא הורס
למישהו אחר אין טעם לבדוק מה מקור הרעש.
הכנסתי את היד לכיס והוצאתי את האקדח של "קליגולה" יריתי בנילי
פעמיים. "קליגולה" נכנס מוחא כפיים וצווח "גאל כל כלב קטן
מייסוריו".
החבאנו את הגופה בלונה פארק החדש שליד הגנים, "קליגולה" חשב
שזה מגניב כי אולי איזה ילד קטן יחפור פעם וימצא גופה, הריי כל
ילד חולם על דבר כזה, אבל הוא התבאס כשראה יום אחרי זה שעשו שם
בטון למתקן חדש, וזה ממש לא השאיר למחפשים שום סיכוי, אפילו
היה על זה בחדשות, חשבו שהיא ברחה מהבית וחטפו אותה או משהו,
הם אפילו חיפשו בבריכת חמצון אבל הם איחרו.

הפעם הבאה שנפגשתי איתה, היא לא רצתה לשכב איתי, שאלתי אותה מי
בכלל הביא אותה לפה, היא צחקה וצבתה לי את האף, ואז היא שאלה
אותי מי הביא אותי לפה, אמרתי לה ננס מכוער עם כנפיים. התחלנו
להתנשק, אז החלטתי לספר לה.

עכשיו כשאני חושב על זה זו לא היתה טעות, למרות שבהתחלה
קיוויתי שכן, כי כשסיפרתי לה על הרצח היא הייתה נחמדה, אבל זאת
היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. כנראה היא לא הייתה באמת קשוחה
כמו שהיא הראתה לכולם.

טוב אני באמת עייף וזה גורם לי לזייף קצת, ואני ממש שונא את
זה, אז אני יספר לכם רק שהתגייסתי לשייטת, וגם "קליגולה" היה
איתי ממש באותה יחידה.
והכל היה טוב ויפה, זאת אומרת, כמה שיכול להיות לא מחורבן,
בבסיס המטומטם שלנו, זה פשוט שהיה לנו הכל, כלומר לא רצינו שום
דבר מעבר לזה, והייתה שם אחווה אמיתית, אפילו אני ו"קליגולה"
הסתדרנו מצוין.
אני הצטיינתי שם בכל דבר, והייתי המלך של היחידה שלנו,
ו"קליגולה" הוא היה בעייתי וגם ישב פעמיים בכלא על אלימות.
אז כמו שכבר הזכרתי הכל היה טוב ויפה שמה, בבסיס שלנו,  היה
טוב ויפה עד שהיא הגיעה.
המש"קית המטומטמת ההיא, עם הצמות השטני שלה, והפרצוף של
הכלבלב, ושכל היחידה בערך הייתה דלוקה עליה, ונדבקו אליה כמו
זבובים לחרא. אז התאהבתי בה, או יותר נכון התאהבתי בעצמי, כי
מה כל הבסיס המחורבן רוצה אותה והיא לא תהיה שלי?!
עשית לה את המוות כמו שהתעללו בנו כשהיינו צעירים, כמו שהתעללו
בנילי בבית ספר, אבל לא קרוב אפילו למה ש"קליגולה" עבר. ואז
היא עוד הלכה איתו!
היא שאלה אותי אם אני שונא אותה, אמרתי לה שלא.
היא אמרה לי שהלוואי והייתי כנה איתה. אבל יודעים מה, חארטה.
לא כנה ולא בטיח, בשביל מה כנה, להיכנס באמצע?, לצאת כזה
מטומטם שזה לא יאומן בכלל שאפשר למות!
חוץ מזה זאת אהבה אנוכית ואין לי שום כוונה לשתף פעולה עם רגש
כזה, אבל בעצם ידעתי שזה רק שכנוע עצמי, לא אנוכית ולא נעליים.
 
היא סיפרה לי שלמדה תיאטרון, ושאלה אותי אם אני רוצה לעשות
איתה הצגה, כי נראה לה שאני שחקן מצוין, ואני יהיה משהו, כלומר
מלך, במיוחד בהצגה הזאת, שיקראו לה הנמלט, כי מה שאני עושה הכי
טוב זה לברוח.

בסוף לא יצא לי מזה כלום, חוץ מזה ש"קליגולה", יצא מלך, ואני
ישבתי עוד פעם בכלא על אלימות.

התחלתי ממש לשנוא אותו, אני נשבע.
הסתכלתי עליו, ורציתי להרוג אותו, קפצתי עליו, מלא באו
להפריד, תפסו אותנו עם הידיים מאחורי הגב.
ישבתי עוד פעם בכלא.
השתחררתי, זה היה באחת הפעולות בשטח לבנון, כשכבר לא הייתי
מסוגל להתמודד איתו, אז יריתי בו, אני לא מדבר על זה, אף אחד
לא מדבר על זה כאן, איך שהוא חטפתי כדור, נפצעתי ממש קשה,
התחלתי לילל להם שמה כמו נקבה.
והיה לי אפילו נאום שאם "קליגולה" לא היה שוכב מת ליידי אני
יודע שהוא היה מוחא כפיים.
"שנאתי תמיד שנאתי את המקלחת, המקלחת הקרה בבוקר, ובשביל מה,
כל המקלחות, כל ההשכמות המוקדמות לבית הספר, כל אלו אין בהם
תועלת כי אם חיים אומללים, העבר והעתיד". זה היה קצת מתלהב
מדיי, אבל זאת היתה הצגה משכנעת.

בגלל זה אני כאן, לא הצלחתי להסתדר בחוץ, וגם אני מסוכן ולא
אחראי למעשיי.
דווקא נחמד פה, אבל לא מבקרים אותי הרבה.
בגלל זה עכשיו אני  כותב את התרגיל המטופש הזה, כי אנחנו
חייבים.
אז זהו זה אמא, זה היומן של "דנדוש" שלך, אני יודע שאת אוהבת
אותי אמא למרות שאת מנסה להסתיר את זה, ואני רוצה שתדעי שגם
אני אוהב אותך.



האישה כבדת המשקל התקדמה במהירות דרך המסדרון המואר והריק,
הליכתה דמתה במקצת לגמד המשתתף בתחרות הליכה מהירה, היא החלה
יורדת בגרם המדרגות הצר.
"דודי", "דודי", קראה, לא נשמעה תשובה.
הגיעה לדלת המתכת הכבדה, מאחוריה כבר כמעט והדביקו אותה מספר
צעדים נוספים.
"דודי". נשמע קול רעדה, משהו נפל, צעדים מהירים התרחקו לפינת
החדר.
"דודי", נשמע קול גברי, יש לך ביקור.
הצעדים החלו מתקרבים לאיטם אל הדלת, צוער קטן נפתח, וזוג
עיניים קטנות, מפוחדות, צצו בעלטה.
האישה החלה מדברת שוב, "יש לך מבקר, זה אח שלך, אתה זוכר
אותו?"
הדלת נפתחה.
"אתה זוכר את דניאל?"
"כן אמא...   אני זוכר".


מאחורי השמנה יצא האיש הדק.
מראו המטופח, על זקנו המאורך, לא הזכירו כלל, את הפרא החייתי
אשר נראה באותה עת כמנסה להימלט לאחת מפינות החדר המעוגל,
לכשנירגע נשכב על גחונו, מסתיר את ידיו מתחת לבטנו.
הדלת נסגרה.
הדק, נכנס בצעדים איטיים ונוראיים, כמו יש בו כוח כה רב עד שלא
ניתן כלל להביסו,
ועל כן אין לו הצורך למהר, טוב לו יותר, ליהנות מן הרגע,
להתרפק על כוחו העצום.
הגיע אל המפוחד בפינה, במחווה ג'נטלמנית לכאורה, קרא ברך
לפניו,
" מה קרה אחי? ,"מה לך, המרגיש אתה לא בטוב?" חייך, חיוך
שקט.
משזה לא נע ולא זע, קיווה אולי שההוא יתייאש ויעזוב אותו נחבא
לנפשו.
הדק החל חושד.
"מה זה, מה יש לך שם?" החל דוחף אותו.
תפס וזרקו למרכז החדר.
הדק הבחין במחברת.
"תן לי לראות את זה"
תן לי את זה עכשיו!"
"דניאל, מה כתוב שם, מה כתוב פה דניאל?"



דבר המחבר:

מה גורם לאדם לספר לכל מי שיסקים לשמוע את סיפור חייו?
מה גורם לאדם לגלות לכל מי שיסקים לאאמין את סודוטיו?
מה גורם לאדם בתוך ים של שקר להסגיר את האמת?
מה גורם לאדם לקווט שלמישהו יהיה איחפט?
מה גורם לאדם להשלות עצמו שלמישהו תהיה דאה?
מה גורם לאדם להאדיף את הכלא?
מה גורם לאדם לקנות כל-קך הרבה שתויות!
חיים אומללים, האבר והאתיד!


(הערה לעורךת - שגיאות הכתיב בקטע האחרון מכוונות,
                      אופי הפיסוק ביצירה הוא חלק ממנה )