זה היה יום שלישי ממוצע למדי. סתם יום רגיל באמצע השבוע.
הלכתי ברחוב ולפתע החל לרדת גשם.  רק טפטוף קל אם לדייק. למען
האמת, זה לא מאורע נדיר בימים האחרונים של חודש אפריל בניו
יורק.
שמעתי לפתע צעקה מקצה הרחוב, קול גברי קרא בשמי. הסתובבתי
וראיתי אותו.
זה היה שון, בחור שלמד איתי באוניברסיטה. לא היינו קרובים
במיוחד, הכרתי רק את שמו ופניו. למדנו מספר שעורים ביחד אך
למרות זאת אולי יצא לנו להחליף רק כמה משפטים בעבר, לא יותר
מזה.
עצרתי וחיכיתי שהוא יגיע עד אלי, הוא האיץ את צעדיו עד כדי
ריצה של ממש.
הוא הגיע ונראה מוטרד. חשבתי שאולי זה הגשם שמפריע לו, הוא היה
לבוש בבגדים קצרים מידי שלא התאימו לעונה, והצעתי לו את
המטרייה שהייתה לי בתיק. הוא השיב שאין צורך, הטפטוף לא מפריע
לו, זה משהו אחר שמטריד אותו.
התחלנו ללכת יחד בכיוון המעונות. שאלתי אותו מה קרה, הוא נראה
נסער.
עצרנו לקנות קפה בבית קפה קרוב, לקחנו אותו בכוסות נייר ולא
שתינו במקום, שון נראה ממהר.הוא באמת מיהר, חלק מהדרך הוא הלך
כ"כ מהר עד שכמעט הייתי צריכה לרוץ אחריו כדי לא לפגר מאחור.
הוא ניסה לעדכן אותי תוך כדי הליכה. הבעיה הייתה עם החברה שלו,
לורן.
לורן גם למדה איתי בכמה שעורים, בחורה נחמדה למדי
ואינטיליגנטית אם כי קצת מוזרה שדווקא הכרתי לא רע וחיבבתי.
אפשר לומר שהיינו חברות.
שון התחיל להסביר. הוא גילה את הכל כמעט במקרה. הוא בדיוק רץ,
כמו כל יום בשעה הזו, לכן הוא היה לבוש בבגדים  קצרים. במהלך
הריצה הוא עבר ליד הבית של דייויד, אחד מחבריו שסיפר לו שלורן
הייתה שם כדי לחפש אותו והיא מתנהגת מוזר, קצת בהיסטריה אפילו.
לא מוכנה להסביר לאף אחד מה בדיוק  קורה ואומרת כל מיני משפטים
שאף אחד לא מבין את כוונתה. כל הזמן אומרת שהיא צריכה להגיע
לאיזה מקום ושאין סיכוי שהיא תספיק להגיע בזמן .בסוף הסתלקה
במהירות ואמרה משהו לגבי להגיע לברוקלין.
שון סיפר שלורן נכשלה בשני המבחנים האחרונים והייתה מאוד
מדוכאת, היא פחדה לאבד את המלגה שלה. לורן הייתה סטודנטית
מצטיינת והיא אף פעם לא קיבלה ציונים שהיו קרובים לנכשל.  היא
לא התנהגה כמו עצמה בזמן האחרון והוא פחד שהיא תנסה לעשות משהו
טיפשי או לפגוע בעצמה.
נזכרתי שלורן סיפרה לי על מקום ליד גשר ברוקלין שהיא אוהבת
ללכת אליו כדי להיות לבד וסיפרתי עליו לשון. אולי לזה היא
התכוונה.
החלטנו להגיע לשם מהר ככל שיכולנו, המקום שהיא סיפרה לי עליו
היה קרוב לתהום שליד גשר ברוקלין ופחדנו שהיא תעשה משהו
טיפשי.
רצנו עד תחנת הרכבת התחתית הקרובה ולקחנו את הרכבת הראשונה
שהגיעה. היא לא הגיעה ממש עד התחנה הקרובה לגשר ברוקלין אבל גם
לא מאוד רחוק משם, עלינו עליה בכל זאת ורצנו את שאר הדרך.
הגענו למקום שלורן סיפרה לי עליו. לא הייתי שם בעבר, הכרתי
אותו רק מהתיאורים שלה.
למזלנו הם היו מדויקים למדי ומצאנו אותו במהירות. לורן עמדה
ליד המקום הזה.
בוכה, פניה היו מכוסות לחלוטין בדמעות. היא עמדה ממש מרחק צעד
מהתהום, כשכל מנהטן מאחוריה, ונראתה כאילו היא מתכוונת לקפוץ
בכל רגע. רצנו אליה וניסינו לדבר איתה ולשכנע אותה לרדת.
אני דיברתי קודם. אמרתי לה לא לדאוג. נדבר עם האוניברסיטה,
נסדר לה מבחנים חוזרים והיא לא תאבד את המלגה, שזאת לא סיבה
לעשות כזה דבר.
זה רק גרם לה לבכות יותר. החלטנו שכדאי ששון ינסה.
גם הוא אמר משהו דומה, ואמר לה שהוא אוהב אותה ושלא משנה מה
קרה וכמה היא קיבלה במבחנים. אם היא תאבד את המלגה, הוא יעזור
לה עם שכר הלימוד והיא לא תנשור.
"לא, זה בכלל לא זה" היא אמרה."זה לא קשור בכלל ללימודים. אתם
לא מבינים". היא המשיכה לדבר עם דמעות בעיניה.
"אז מה קרה?" שאל שון.
"אני בהריון," לורן ענתה. "אני לא מסוגלת לשלם על הלימודים,
איך  אוכל לגדל תינוק?"
שון ההמום עלה למקום שהיא עמדה בו וחיבק אותה. הוא אמר לה לא
לדאוג, שלא משנה מה היא תחליט, הוא יהיה שם ויעזור לה. שהוא
אוהב אותה.
לאחר שהם עמדו שם, כששון מחבק את לורן וראשה על כתפו, שניהם
ירדו למטה.
לורן קצת נרגעה.
"אז לאן לא תספיקי להגיע?" שאלתי אותה כבדרך אגב.
לורן חייכה מעבר לדמעות ואמרה "כנראה דייויד  לא הבין נכון. לא
אמרתי שאני לא אספיק להגיע לאיזה מקום, אמרתי שאני מאחרת -
שהמחזור שלי לא הגיע".

בשבוע שאחרי זה, לורן הסבירה לאוניברסיטה את המצב וקיבלה
מבחנים חוזרים שבשניהם היא הצטיינה.
האוניברסיטה עזרה לה ולשון למצוא עבודות כדי שיהיו מסוגלים
לטפל כלכלית במצב.
שבוע אחרי סיום התואר, ששניהם קיבלו בו ציונים טובים ולורן אף
סיימה בהצטיינות, לורן ושון קיבלו מתנת סיום נפלאה, לורן ילדה
בן בשם האנטר.

היום, עשר שנים מאוחר יותר, לורן ושון עדיין ביחד. האנטר כבר
בן יותר מתשע ויש לו אחות קטנה, בת שלוש שנקראה על שמי. לורן
ושון הצליחו לשלב עבודה ולימודים עם גידול הילדים שלהם והם
גרים בבית נחמד בפרברי ניו יורק.
לורן למדה לדוקטורט, בהצלחה מרובה. היום היא מלמדת באותה
אוניברסיטה שבה אנחנו למדנו. היא עוזרת לסטודנטים עם כל מיני
בקשות ומצבים מיוחדים, כמו שעזרו לה.
שון שותף בחברת היי-טק מצליחה שהוא, דייויד ועוד חבר הקימו.
ואני, אני עדיין מנסה למצוא את מקומי בעולם.