יש משהו מוזר בלהיות בדיכאון כשמראש אתה אדם די עצוב.
הסביבה (הורים, חברים, אנשים במקום העבודה) לא מציקה לך - הם
רגילים שאתה כזה. אתה משמיע במערכת שירי דיכאון בווליום גבוה,
אבל אתה תמיד משמיע במערכת שירי דיכאון בווליום גבוה. אתה
מסתובב עם הראש באדמה, אבל אתה כזה חלק גדול מהזמן. כל הסממנים
שם תמיד, אף אחד כבר לא מתרגש.
הם לא מבינים. זה כמו בספיינל טאפ. אצל כולם המגבר מגיע עד 10,
זה הכי הרבה שלהם.
אני - אני מגיע עד 11. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.