נוסע עצמי חולף בתוך נופי נפשו כברכבת, ומגלה שהוא הינו בעצם
הקטר ונהגו. אם ירצה ואם לאו. צופה עצמי על נופי חייו במסילתו
המתפצלת בכל תחנה עלפי חופש בחירתו.

עוברת מסילתו בתוך מנהרת מערה עצומת מימדים, מוארת באור
ניאונים צהובים ופלורצנטים לבנים חולניים, שבה אינספור נוסחאות
מתימטיות  פיזיקליות עומדות תלויות בחלל: מודלים, תאוריות,
תורות שלמות... קונסטרוקציות מורכבות שנעשות מתוחכמות ומסובכות
יותר ויותר... סמטריות, וא-סמטריות, כה מופלאות, הגיוניות ,
"מושלמות", תלויות בחלל העצום של המנהרה.
ממשיך ונע לו  עצמי בקטרו בתוך המבנים, מתמגנט מיופיים,
מתהפנט, נשבה בקסמם, מפתח לו מבניות  ותאוריות משל עצמו...
חולם על פרס נובל לפיזיקה  שאולי יזכה בו אם ימשיך ללמוד
ולחקור לתוך  המגדלים המבריקים הללו, ויפתח "מגדל בבל" משל
עצמו.

נע קטרו של עצמי על פאותיה של קוביה ענקית שתלויה בחלל עם
פתחים פעורים לתוכה. על אחת מפיאותיה חקוק :
2
   E  =  M  C  

והיא מקושרת להרבה מבנים אחרים בגשרי-חוליות מתימטיות
פזיקליות. מעל הקוביה מתוחה תמונה ענקית של פני גאון המאה
העשרים  בהבעתן המחוייכת, בפשטותן הגאונית, עם מקטרתו המפורסמת
- אלברט אינשטיין.

תוך כדי מסעו על פיאת הקוביה נופל קטרו של עצמי לתוך אחד
מפתחיה פנימה. לתוך חללה, בו תלויה פירמידה מסובבת, נטויה,
ענקית בגודלה - המהווה מבנה מרשים ביופיו של תורת הקוונטים.
מתפרק כמעט מעוצמת החבטה נוחת  קטרו של עצמי על פירמידת
הקוונטים.  נזכר עצמי בפרמידות העתיקות שליד הנילוס, שכדי
לבנותן דרוש היה ידע מתקדם להתגבר על שדה הכבידה של כדור-הארץ
- אבני-ידע שהמדע כיום חסר אותם.

לאחר שמתעשת מזעזוע המוח הקל שחטף, ממשיך עצמי במסעו על אבני
הפרמידה. ולהפתעתו, רואה עצמי אבן גדולה שנמצאת בבסיס הפרמידה
ונלחמת בכל שאר האבנים שלידה. מתקרב, ורואה שעל אותה האבן
חצובה באמונה אימרתו של אינשטיין:

                  אלוהים לא משחק בקוביה

מבולבל על כל ראשו וסוערת נפשו, ממשיך עצמי בקטרו  ועולה  על
פני קומות הפירמידה אחת אחרי השניה. תוך כדי עלייתו לראש
הפירמידה, נפער לפתע פתח תחתיו וקטרו נופל מטה מטה לנבכי
הפירמידה, לתוך כדור כחלסגלת זוהר שגנוז בלבה, במקום מוסתר.

בתוך אותו כדור שקוף כחלת סגלגל עמוק, מאירות מתאבכות מתוכו
אותיות זוהרות בוהק מטשטש. כפיזיקאי מחונן שולף  עצמי משקפי
הולוגרמה מיוחדות ומביט בעזרתם לתוך בוהקן המטשטש, מגלה את
הכתוב בהן:

לנצח תישאר ביקום בלתי מובנת העובדה שהוא ניתן להבנה
                                                           
(אלברט אינשטיין)

והשתוממותו של עצמי ממריאה למרחבי פליאה רבתי -
האם הוא צדק?!

ממשיך עצמי במסילתו, אחרי שמצא פרצה לצאת מתוך פירמידת
הקוונטום. עובר במנהרות וגשרים מפותלים לתוך מבנים וגורדי
מגדלים הנישאים עד לשמיי שמיה של המערה עצומת המימדים, שבחללה
שוכנת תלויה בירת הפיזיקה במלוא תפארתה.
לאחר שלומד אותה על בוריה ומכירה לפנים ופנימה, מחליט עצמי
להמשיך לעבר בירת הפילוסופיה, שאף היא תלויה בחללה עצום
המימדים של מערת המנהרה, וקיימות מנהרות רבות  שמקשרות בין שתי
הבירות  הללו.

מבלה עצמי וחוקר תקופה ארוכה בבירת המבנים והמגדלים
הפילוסופיים, שאבניהם כולן עשויות מילים, שמגדליהם מתנשאים
הרבה מעבר למגדל בבל. לומד ללא מנוח להכירם מלבר ומלגו:
מסוקרטס, אפלטון, ואריסטו החוכמולוג המתחכם למורו...  ועד
לפוסט מודרניסטים.

ממשיך עצמי בקטרו המופלא הלוך ושוב בין שתי בירות ההשכלה
התלויות מפוארות הללו, דרך מנהרות תת-פילוסופיות נוספות שגילה,
בתפר שבין המאה ה-20   ל-21.

לעיתים תכופות, מצא עצמו עצמי מרחף בקטרו בחלל ללא שמש, ללא
ירח, ללא שמים וכוכבים, ללא טבע, ללא אנשים,
ללא אהבה.
רק אינסוף מבנים מוארים באור ניאון צהבהב ולובן פלורצנטים
חולני, תלויים בחלל.

והנה, באחת מתחנותיו פגש עצמי מישהו, שמספר מגלה לו שקיימת ארץ
- שחיים בה אושר אמיתי מושלם.
ועוד מספר מגלה לו:
"כדי להגיע לאותה ארץ מופלאה, עליך תמיד לכוון את קטרך לאורך
מסילה שחוט שני מוזהב, שקוף כמעט, שזור באדני העץ העתיקים שלה,
עד יצאת את מנהרתך התת הכרתית העצומה, והמשכת באותה מסילה אחרי
חוט השני המוזהב שקוף."
לחץ אותו אדם את ידו של עצמי בחוזקה, בחיוך מאיר אהבה עידוד
ותקוה, איחל לו בהצלחה בדרכו, ונעלם.

לשמע מילותיו, האיר בשמי הכרתו של עצמי  שביל אור מאינסוף
לאינסוף, שקצת הפחיד אותו. אך משהו בתוכו התעורר בעוצמה, כמיהת
כיסופים עזים שלא ידע כמותה בתוכו לאותה ארץ חדשה ששמע עליה
כעת . ובתוכו,  קיבל את דברו של אותו אדם והאמין.

מאותו רגע, החל עצמי מכוון את  קטרו בעקבות מסילת חוט השני
המוזהב שקוף, שמייד הבחין בו.
... יורד בגיאיות תלולי אפילה, יחף, פוסע על שברי סלע חדים
שפוצעים בשרו, שורצי זנבות עקרבים מרשרשים ועיני נחשים ניבטות
אליו מבהיקות אפילתן מבעד לאפילה... חוצה   מדבריות,  חוליות
ישימון זהובות, מחפש נוה מים ודקל בצידו שיוכל לנוח בצילו,
לטעום מתמריו וללגום מים מתוקים לרוות צמאונו... מפליג בימה
סוערת שגליה מתרוממים מעליו עד לשמי פלדה כבויים, ורק פנסי
קטרו מאירים מכוונים נתיבו על חוט השני המוזהב המתמשך לתוך
שאגת הגלים המסתערים עליו...  ממשיך לעבר שרשראות הרים מכוסים
שלג-עד לחצותם, וגופו נהייה כווית קור...  לתוך הרי געש
פעילים, בתוך סילוני לבה ואש, עד נשרפו כל נוצותיו המטווסות
אחת לאחת, נחרך בשרו בכויות עמוקות כברזלים מלובנים, וריח בשרו
החריף נישא בעשן מפויח שעולה ממנו ככבש שהוצא מתוך אש העקידה,
ועצמי ממשיך במסעו...

והרגישות של עצמי העמיקה נהייתה למצולות אוקיינוסים רוגשים ללא
חקר, ללא תחתית. דבקותו באמונתו באותה ארץ חדשה התחזקה התעצמה
ברוחו הלוהבת . מתוך שמיו, שמי פלדה מחשיכים הבקיעה מדי פעם
בהפתעה אלומת אור מאותו האור שאחריו יצא לחפש, ותקוותו מתלבה
כאבוקה בלבו,
מאירה לו.

והמערה, ובירות הפיזיקה והפילוסופיה התלויות מקושרות בחללה
עצום המימדים, שוקעות אט אט במעמקי ים הזיכרון לתחתיותיו.

כך חולפות השנים, ובאחת מתחנותיו הופיע שוב אותו אדם, עטוי
כתונת כחולה מבד גס פשוט, ומבטו מאיר מהאינסוף. לחץ את ידו של
עצמי, ברכו על מסעותיו שעבר עד לתחנה זו, וגילה לו שהוא עוקב
אחריו מרחוק.
אותו אדם גילה לעצמי עוד סוד מופלא - כיצד לעשות סלטה. סלטה
מופלאה שתהפוך את השמים למסילתו ארץ, ואת השמים, לשמי אור
מאירים זכים אינסופיים, שיעוף לתוכם כאלומת אור...
לחץ שוב את ידו  בחוזקה, איחל לעצמי בהצלחה, וכשרחק ממנו, חייך
אליו במבטו חיוך קורן אהבה שלא מהעולם, אהבה זכה שחדרה עמוק
לנפש עצמי וישמרנה בתוך לבו לעולם,
וברכו בנפנוף יד להמשך מסעו .

מאותה פגישה , התאמן עצמי יוםיום לעשות עם קטרו את אותה סלטה
שלמדו אותו אדם. נזכר היה מדי פעם בסלטה על "החמור" שעשה
בילדותו בחדר ההתעמלות במקלט ביה"ס העממי, שהצליח לעשותה אז
בקלי קלות, בהיפוך מושלם.  

תוך כדי דבקות עזה לכוון קטרו במסילת חוט השני המוזהב, מדי פעם
היה קטרו עף מהמסילה בנסיונותיו לעשות את הסלטה, והוא נאלץ היה
להשיבו למסילתו בעקבות החוט המסתורי שמורה לו דרכו...

כך חלפו להן השנים...
ובאחת הסלטות, נשלחת מושטת יד, ללא שום התראה, והסלטה של קטרו
מתהפכת מעצמה,
ויהי שמי אור...