אני רוצה שתדעי הוא לא חוזר הוא נפוח וקפוא עדיין אין טעם
לתת לזה להתבזבז אז סכינים החוצה תבשלי אותו אל תסתכלי למטה
תדחפי את זה לפה שלך אם היית כלב הם היו מטביעים אותך בלידה אז
סכינים החוצה תתפסי את העכבר תמחצי לו את הראש שימי אותו בסיר
אז סכינים החוצה תתפסי את העכבר אל תסתכלי למטה תכניסי אותו
לפה שלך אני רוצה שתדעי הוא לא חוזר תסתכלי לי בעיניים זו הדרך
היחידה שתדעי שאני מספר את האמת אז סכינים החוצה תתפסי את
העכבר תמחצי לו את הראש תכניסי אותו לסיר.

--"סכינים החוצה", רדיוהד.


אורן אהב ללכת לים.
הוא אהב לרוץ בלי חולצה עליו, רוח הים מלטפת את גופו, החול הלח
נעים למגע רגליו.
הוא היה בלי חולצה גם עכשיו.
הוא עצם את עיניו וחשב על הים, מתרכז ברעש הגלים שהתנגן
בדמיונו. העיקר... לשכוח... מהכאב...
הגלים של הים הדמיוני שלו האטו את זרימתם כלפי החוץ, ועוצמתם
נחלשה. מוחו שמר עליהם, אבל עבד באותו זמן על מטלה נוספת: אורן
התרכז בצורת האותיות, בדרך בה עליהן להיכתב כדי שיהיו ברורות
וקריאות.
הוא דמיין את הקווים נכתבים. זרועו האחת הייתה שלוחה קדימה.
השנייה אחזה סכין יפנית- הלהב שלוף עד הסוף.
הסכין חרטה על הזרועה השלופה את המילים "לרוץ בחוף הים".
אורן לא ניסה להרוג את עצמו, אבל המתח שנוצר מעצם החיתוך בבשרו
גרם לפרק כף ידו להתהדק סביב ידית הסכין, הלהב חותך עמוק יותר
ובצורה החלטית יותר...
ובדיוק כשהרגיש שהוא כבר לא יכול לסבול את הכאב, גאה הים שבו
והכאב התערבב עם הגלים הנשברים. עיניו העצומות של אורן נפתחו
לרווחה. הוא חש שלם עם מה שעשה... הגיע הזמן להמשיך. הים
עשוי-הכאב שבו געש, התחמם, רתח. אין מה להסתיר.
על גופו המדמם האמיתי של אורן לא נשבה רוח של שום ים: הוא עמד,
בלי חולצה, בשירותי הגברים שבתיכון שלו. כפות רגליו נגעו
בשלוליות הנוזל הדביקות שעל הרצפה, מים ושתן שנתערבבו לכדי
נוזל דלוח, מתועב. הוא היה בלי גרביים. גם בלי נעליים. או כל
פריט לבוש אחר.
הוא היה ערום.
ובשירותי הבנים. ובתיכון. וביום לימודים. ובן 17 וחצי. ועוד
הרבה דברים אחרים... פרטים!!! הבליח מוחו, מזהיר אותו. אורן
ציית והפסיק לחשוב על כל אותם פרטים מעכבים, על השטויות שרק
יעצרו אותו. הוא ממילא לא רצה להתחרט וללבוש שוב את בגדיו: הם
רק יתלכלכו בדם, ומאוחר יותר באותו יום הוא כבר יצטרך להסביר
מדוע חרוטים משפטים סתומים על כל גופו, פצעים טריים בבשר נא.
הוא רעד כשחשב על האפשרות שמישהו ישאל אותו על זה. הוא חרד
מהמחשבה על כך שיצטרך להסביר. הוא פחד כאילו היה חיה שעמדו
לצוד אותה, פצוע באותה מידה.
לא, הוא ידע. עליו להמשיך, להתקדם.
"אין מה להסתיר..." הוא שינן בראשו את המנטרה שהביאה אותו עד
הלום, ובצעד אמיץ יצא מחדר השירותים ופנה החוצה, אל המסדרון.
הוא היה שקט, אבל לא היה צריך להוציא שום מילה. עיניים פעורות,
משתאות, נדהמות, בהו בו. אנשים התחילו לשים לב. הוא התקרב
אליהם לאיטו, לא בכיוונם אלא כדי להמשיך במסלול שתכנן לצעוד
בו, והם זזו מדרכו, פינו לו דרך. הוא הלך, ממשיך בצעדה שלו,
עיניים עוקבות אחריו.
ואז אחד הארסים, טיפש מדי בשביל להיכנס לאווירה, התפוצץ מצחוק.
סחרחורת תקפה לרגע את אורן, האחיזה בסכין נתהדקה. אבל לא לשם
כך הוא בא לשם: שלוש המילים הבהיקו לנגד עיניו, מחזירות לו את
האיזון. אין מה להסתיר.
חבריו, שהלכו אחריו, פונים אליו ומנסים להבינו, כבר אבדו בזרם
האנשים שנשתרך מאחוריו: הם קפאו אחד-אחד על מקומם כשראו את
החתכים שבגופו, מפנים מקום לקהל אחר, מלגלג ואכזרי. קצת
דחיפות, בעיטה אחת אולי בגבו- אבל אורן המשיך. ואוכלי הנבלות
מאחורי, צוחקים על מבושיו החשופים.
חה חה (בנזונה מסריח כוס אימא שלך) חה.
המורים הספורים שהיו אמיצים מספיק כדי לנסות לעצור אותו ולשאול
מה פשר הדבר... אולי היה זה משחק האורות שהפיצו הנורות ממעל,
אבל עיניו של אורן לא נראו אנושיות באותו רגע. בזמן שיצא כבר
מהבניין, לא נותר ולו מורה אחד עומד בדרכו.
הוא המשיך, מוביל את מצעד הסקרנים שהלכו מאחוריו, מצביעים,
צוחקים, לא מנסים להבין. מרחוק כבר ראה את גג אולם התרבות.
כאילו במטה קסם, הופיע שלט שרק אורן יכל לראות מעל הכניסה
למבנה.
"אין מה להסתיר", נכתב שם.
הוא נכנס לאולם, עולה על הבמה. המדרגות הפכו לחיץ ברור בינו
ובין הזרם שמאחוריו: המעטים שעלו איתו לבמה נמשכו מטה ע"י
חבריהם, והובאו לישיבה על אחד מהכיסאות הרבים שבמקום, ממלאים
אחר הסדר הרגיל והשגרתי של הפעולות כמו קופים מאולפים למשעי.
הסקרנות גברה. כולם ציפו לראות מה יעשו אותו דפוק עם 15 דקות
התהילה שהשיג בתעלול טיפשי שעליו הוא עוד יתחרט.
והם כולם טעו בדרכם, אבל לא ידעו זאת עדיין- הם לא ידעו את מה
שהוא ידע... לא הרגישו מה שהוא הרגיש... לא ראו לנגד עיניהם את
המטרה של כל העניין, מטרה שהייתה ידועה רק לו.
אין מה להסתיר.
אורן הרגיש רע לפתע, בחילה אחזה בו. כאב ראש קטן ומתחזק אמר לו
לספר להם הכל, להתוודות, להסביר את עצמו. כן, הוא יוכל לבצע את
מה שתכנן, אבל לפחות שיסביר את עצמו קודם... אורן זקף את ראשו,
מביט בקהל שמולו, ולא מצא שום מילים לומר.
באותה מידה הם היו יכולים לקרוא לאמבולנס, ולקחת אותו לבית
חולים כדי שיראו מה לא בסדר איתו. זה היה אפשרי: בעולם המודרני
זה נורמלי לגמרי לחתוך את עצמך בבוקר ובערב כבר לשבת מול
הטלוויזיה ולראות פרסומות. הוא הרגיש עצור, חנוק: כאב הראש שלו
הפך כבד יותר, יורד כגוש לתוך גרונו. הוא התקשה לנשום,
מחשבותיו מצליפות בו. רדוד, רדוד, הכל היה כל כך רדוד, הוא היה
כל כך רדוד...
לא היה לא מה להגיד, וממילא נגמר לו האוויר. הוא החליט לפעול
מיד.
בהינף סכין הוא ביטל את חשיבות גופו בעיני החברה. אופי, השכלה,
אפילו אם תמות למען מישהו- תמיד ימדדו אותך, יסתכלו עליך,
יקבעו מי ומה אתה לפי האורך שלו. מדידה מוצנעת, שלא מדברים
עליה: אבל הוא ידע על מה הם כולם מסתכלים.
מוצצי דם... תמצצו את זה!!!
הלהב לא התעכב: שום עצם קשה לא עצרה מבעדו לכרות את הזין של
עצמו.
הדם קלח, ומראה הדם מיקד אותו בצורה יעילה וחולנית. אבל לא היה
לא על מה. הפעם מוחו היה זה שלא מצא מילים, לא יכל להסביר למה
בחר לנתק את איבר מינו. אבל הוא הרגיש חופשי. הרגשת הניצחון על
כולם, התעוזה שבדבר, גרמה לו להיבדל מהשאר.
אז מה עכשיו?
צחקוק. כמו בחילה, עלה הצחקוק לשפתיו והתפרץ. "סתם שמוק
מסריח", הוא ציחקק. וזה נראה כל כך מצחיק. הוא פרץ בצחוק.
התפקע מצחוק. מת מצחוק. צחוק, ממש כמו שצחקו עליו רק לפני 10
דקות. האנרגיה שאגר הצחוק שלו התפרצה: הומור הוא לפעמים לא כלי
להתמודדות עם המציאות, אלא עם הכעס.
הזעם שלט בידו, והוא ידע שהיא כבר לא שלו, להפך: היד שלו קיבלה
חיים משלה, רצח זרם בה והנחה אותה.
חותך לעצמו את הזין. חתיכת אידיוט מזדיין. מפגר, בדיוק כמו
כולם. הסכין התעופפה, נותנת דרור לרגשות אותם לא יכל לבטא
במילים או מחשבות: הוא שנא את עצמו, הוא שנא את החלק שלקח
באופן סביל בחברה, הוא שנא את המין האנושי, והיה לו גוף שלם
לדקור, לחתוך ולענות בשם כל אותה שנאה.
לפני שחתך את אוזנו הוא יכל לשמוע אותם מולו, עדיין מביטים
בבמה, צורחים באימה אותם לא חשו מעולם. כשחתך אותה, רעש אדיר
התפוצץ בתוכו. הוא מאבד את השפיות! היד שלו, עצמאית? האם הוא
עובר פיצול אישיות? האם המוח שלו עומד להתפרק, לקרוס, להיכנע?
האם הוא ייתן להם לנצח אותו בכל זאת?!
צרחה איומה חוררה את כל המחשבות שלו: היד שלו המשיכה לחתוך בו
כמו מטורפת ולקלל אותו, מפלסת את דרכה עמוק יותר ויותר.
ובקצה אותה יד עוקצנית, סכין דוקרנית. הידד לנוחות ולזמינות של
החיים המודרניים.
הוא תקע את הסכין בבשר גרונו הדק, לא משסף, עורף או חותך- אלא
מכניס אותה לשם, דוחף אותה בכוח עד שכמעט ותיעלם בתוך חלל
הגרון. בעוברה היא ניקבה את קנה הנשימה והוא נחנק, נאבק לנשום
וסופג את ריאותיו בדם. הוא התנועע במקום אולי דקה, מביט באיבר
מינו הרופס על הרצפה, מוכתם בדם שקלח מגרונו, ומתכונן להצטרף
אליו שם למטה, מוטל גוסס ומאבד דם. עם כל פרכוס נוסף של גופו
הסכין שבבשרו חתכה עוד ועוד, הלהב המושחז קורע את החיבור שבין
ראשו לגופו מבפנים. הוא כשל, עורו אדום מדם שהתפרץ מכל החתכים
שבגופו, בורח ממנו. הוא רצה לבכות, אבל לא נותר לו זמן: הוא
היה כל כך חלש...