בגיל עשרים אמיר חטף את מחלת הנשיקה. לרופאים היה שם טכני
יותר, מונונו-משהו, אבל לשם הפשטות הוא העדיף להשתמש בשם
העממי. כמובן שהוא לא סתם קיבל את זה מהאוויר, אלא מרננה
שהדביקה אותו. רננה היתה החברה שלו באותן שנים, או, ליתר דיוק,
היא הפכה לחברה שלו זמן קצר לאחר שהיא הדביקה אותו.
האמת היא שעד היום לא ברור איזו נשיקה היתה זאת שהדביקה אותו,
ברור שזאת אחת מהראשונות, אבל, כמו שהרופאים הסבירו לו, המחלה
הזאת דוגרת לפחות חודש בגוף לפני שהיא מתפרצת, כך שאי אפשר ממש
להיות בטוחים איזו נשיקה היתה הגורלית. באחת הפגישות הראשונות
שלהם, הוא קירב את שפתיו לשפתיה, כיוון את הראש להטיה המתאימה.
היא, מצידה, הטתה את ראשה לכיוון הנגדי. השפתיים נפגשו בחצי
הדרך, חצי פתוחות, חצי סגורות, חצי מזמינות, חצי מתביישות.
הנשיקה לא הייתה ארוכה. לוירוס לא נדרש הרבה זמן. הוא חיכה
בטיפת רוק אחת שנוצרה בבלוטה המתאימה בפיה של רננה והתמקמה
בקצה לשונה. שניות ספורות לפני הנשיקה הגורלית רננה הרטיבה את
שפתיה, מנסה לסלק את תחושת היובש המדברי בתחושה נעימה יותר
לדייט שלה. זהו. הוירוס כבר התמקם בנקודה אסטרטגית על השפה
העליונה. כל שנותר לו היה להמתין שניות ספורות למפגש השפתיים
החששני-ביישני משהו בשביל לקפץ למארח החדש ואז לחדור למערכת
הדם שלו.

בחודש שעבר לאחר מכן אמיר ורננה נפגשו בתדירות גבוהה. הם ראו
סרטים, הלכו לבתי קפה ורקדו במועדונים. הם לא ידעו שכל אותו
הזמן, הוירוס דוגר בגופו של אמיר, מכין את הקרקע. כשהמחלה
לבסוף התפרצה, היא הכתה בו קשה על כל הסימפטומים: כאבי בטן
תדירים, אובדן תיאבון מוחלט, אפיסת כוחות כללית ורצון לעשות רק
דבר אחד - להישאר במיטה. רננה נענתה לבקשתו ונהנתה יחד איתו
כשהם נשארו במשך קרוב לשבועיים במיטה. זה לא שרננה היתה מוכנה
להידבק בשם האהבה, אלא פשוט שאת המחלה הזאת, מדבקת ככל שהיא,
אפשר לחטוף רק פעם אחת בחיים והיא כבר עברה את הפעם שלה.

הרופאים הסבירו לו שאחרי שהוירוס התמקם בגוף שלו, זאת רק שאלה
של זמן עד שהמערכת החיסונית תהדוף את המחלה והגוף יפתח נוגדנים
כנגדה. "זה כמו מים חמים בג'קוזי", הם הסבירו, "בהתחלה מאוד
חם, אבל כשנמצאים בג'קוזי מספיק זמן הגוף מתרגל והחום כבר לא
מורגש, ומהג'קוזי הזה אף פעם לא יוצאים", כך שרננה לעולם לא
תרגיש שוב שהמים חמים מדי.

חודש לאחר מכן, התסמינים הראשוניים עברו והמחלה עברה לשלב
המתקדם שלה. יכולת הריכוז של אמיר ירדה פלאים, ועימה
הפרודוקטיביות בעבודה. המחשבה שלו כבר לא היתה צלולה כבעבר
והוא נאלץ לסמוך על האינטואיציה והרגש במקום על הרציונאל אליו
היה רגיל. גם החברים שלו חשו בשינוי, הם לא יכלו שלא לשים לב
לחזרה המתמדת שלו על סיפורים ואנקדוטות - שכמובן סבבו סביב
רננה. הוא גם נסגר בפניהם, נפגש איתם פחות ופחות, עד שכמעט ולא
ראו אותו כלל.

במשך שנים המערכת החיסונית שלו ניסתה להתמודד, לפתח נוגדנים
מתאימים, להדוף את הכימיה ששלטה בו ולהחזיר אותו למסלול חייו
הקודם, להחזיר את הגוף לשליטתו שלו ולא של אף יצור אחר.
בינתיים, חבריו הקרובים ביותר התרחקו ממנו וחבריו הרחוקים
נשארו רק מכרים נושנים. רק כעבור ארבע שנים מאז אותה נשיקה,
ביום סתוי אחד, גופו של אמיר התרגל לג'קוזי. הוא חש בשינוי.
מחשבה צלולה אחת. מחשבה בהירה אמיתית. את אותה מחשבה הוא לעולם
לא ישכח: "רננה בעצם בכלל לא יפה". אחרי ארבע שנים של צחיחות
מחשבתית אתה לומד להעריך כל מחשבה, ואמיר העריך ולא התכוון
להתעלם. עוד באותו היום הוא פעל. הוא נפרד מרננה. סגר את הגולל
על מערכת היחסים שלו איתה ובכך, בעצם, ניתק את הקשר שלו סופית
מהמחלה.

הפרידה מרננה נראתה לאמיר כפתרון המושלם. במשך ארבע שנים המחלה
עיוורה אותו, וכל הרגשות שהוא חשב שהוא חש כלפיה כלל לא היו
שלו - הן היו תוצר של המחלה. עכשיו, כשהבריא, הוא ידע שיוכל
להסתובב בעולם ולחוש אהבה אמיתית וטהורה: אהבה נקייה מוירוסים
וממחלות. הוא התחיל להסתובב בחוגים הנכונים ולפגוש בבנות
הנכונות. היפות. החכמות. המצחיקות. והוא גם בילה איתן דייטים
על גבי דייטים, שעות על גבי שעות וגם גוף על גבי גוף. והוא
נהנה באמת ובתמים, כפי שהוא לא נהנה מאודו. אבל משהו היה חסר.
חסרה הרגשה.

אמיר לא יכל היה להסביר את זה לאף אחד. ולמרות שכולם שיבחו
אותו על השידרוגים, הוא הרגיש לגמרי אחרת מבפנים. הוא הרגיש
פלסטיק, לב פלסטיק. ראה איך הבחורות מסביבו מרגישות בעננים.
איך הן חשות את אותה תחושה נפלאה של פירפורי בטן בלתי פוסקים
עד שהבטן כואבת כבר מבפנים. הוא הסתכל לתוך עיניהן וראה את
האהבה. ראה את האהבה וקינא. קינא בהן על מה שהיה להן והוא כל
כך רצה, וקינא בעצמו על מה שהיה לו והוא זרק.

שנים לאחר מכן, אמיר פגש את תמר. פגושו פגש את פגושה בפקק
תנועה בבוקר יום סתמי אחד, וכשהרים את ראשו מהעיתון אותו קרא,
הוא ראה אותה. ראה אותה ונדלק מהשנייה הראשונה. גם תמר נדלקה,
אבל לה זה לקח כמה דייטים עד שזה תפס באמת: אחרי הדייט החמישי
תמר נדבקה במחלת הנשיקה. אמיר, שכבר הכיר את הנוהל, ידע שאין
לו מה לדאוג. הוא כבר התרגל לג'קוזי והמים לא יהיו לו חמים.
הוא נשאר לצידה.

שבוע מאוחר יותר כותרות העיתונים זעקו על התגלית הרפואית
ש"מחלקת הנשיקה מדביקה גם פעם שנייה", אבל לאמיר לא היה אכפת.
כי הוא הבין שדווקא אם יש מחלה שטוב ללקות בה, זאת בדיוק מחלת
האהבה.