אמא שוב נהייתה אטומה. ואני אומרת לעצמי שאני אהיה חזקה ושאני
לא תלויה בה, אבל זה לא נכון. כשאמא חלשה גם אני חלשה. כשאמא
שונאת את עצמה, גם אני שונאת אותי.
היא מחבקת ואני מרגישה צורך לדחות אותה. היא מחבקת ואני מרגישה
אפילו צורך לדחות אותי. משהו זורק אותי אחורה כשהיא מחבקת, אני
לא יודעת מה זה אבל זה קיים.
היא לחוצה כלכך. לחוצה כמו אבטיח...מה הקשר? לא יודעת, זאת
האסוסיאציה שעלתה לי בראש. אולי זה קשור בעובדה שהיא נורא
נלחצת בעיקר במה שקשור לסלט פירות...למשל, רציתי לתת לאחיינית
שלי תותים אבל הם נגמרו כי הכל היה בסלט, אז ביקשתי להוציא לה
שתיים שלוש והיא כלכך פחדה שאני אמעך לה את הסלט אם אני אחפש
רק את התותים...פחדה כאילו היא רואה עוול שנעשה ולא מסוגלת
לתקן.
כשנכנסים לבית שלי, פתאום מבינים את המושג "סיר לחץ" ו"ללכת על
ביצים". ללכת על ביצים זה כואב כי אז כל הקליפה נכנסת לך בתוך
הרגל וזה לא כלכך נעים. גם בסיר לחץ לא כלכך כיף להיות...אתה
רק מחכה לצאת ממנו.
זה מצחיק איך בכל ארוחת שבת השיחה שלנו הופכת משיחה על חסה
לשיחה על החיים ועל איך "אמא תמיד...." או, "ענבל תמיד...." או
כל אחד אחר תמיד...."שיחת ההאשמות המוסוות". זה שם יאות.
הכל מוסווה בצבעים יפים, כאילו זה טוב ונחמד ו"אנחנו לא
צועקים"....רק מדברים בקול רם.
זה נכון שיש לי הורים טובים, אל תטעו,
זה פשוט שקשה לי לראות את כל תופעות הלוואי של חיים קשים.