גרבאג' נכנס דרך המוסך לביתו, והופתע לראות את חברו הטוב מזיין
בתחת את אשתו על השולחן בסלון. שניהם נראו מעט שונה, ובעצם -
גם כמה חפצים בבית נראו לא שייכים, אבל כל זה לא הפריע לקריאת
תדהמה לבקוע מפיו, ברגע שהצליחה לפלס דרך בין אברי גופו
ההמומים לעבר אוויר העולם.
זה היה כלום לעומת התגובה של הזוג הנמרץ - שרי תפסה את ראשה
כלא מאמינה, וג'ורג' התעלף. בהחלט מחזה אפוקליפטי לראות אדם
מתעלף, כשזה גורר בתורו יציאה לאוויר העולם של איבר זקוף.
"איפה? מה, מה א מה אתה עוש, איפה היי, מה איך אתה פה?" גלגלה
שרי לבסוף מתוך גמגומה הממולמל ותוך שניות של הזנקה מסלאומושן
היא קפצה עליו, ערומה ונסערת כביום היוולדה ודמעות של אושר
בבכי בין תלתליה הבלונדיניים שהסתלסלו סביב כתפיו, כאשר הוא
כמעט נופל מעומס משאה ועוד יותר מבולבל מתגובתה. "שרי" אמר
גרבאג' "אני יוצא למכולת לקנות סיגריות ואת מזדיינת עם ג'ורג'?
ומה לעזאזל הספקת לעשות לשיער היפה שלך? מה קורה פה? הכל משתנה
בשניות." שרי הביטה בו המומה - "אבל לא היית פה שנתיים. נעלמת
בלי להשמיע קול" היא לחשה לו באהבה.



"שרי!" "מה ג'ורג'?" "אני מוכן להישבע שעומד לנו כלב האסקי
סיבירי בסלון" רעם ג'ורג'. "כן, מה עם פוצי?" התעניינה שרי.
"מה זאת אומרת?" רעם ג'ורג' והבריק. "היכן גארבג'?" "היכן מי?"
תהתה שרי. "גארבג'" ג'ורג' התחיל לפתח נרבים ונוירוזות. צחוק
שטני נשמע בחדר, בעוד ג'ורג' נאבק במציאות שלא מובנת לו,
ומתחיל להוציא את תסכולו במכות לשרי, שנקטעות באיבן כשמלתעות
איומות ננעצות בכתפו וגוש לבן פרוותי שועט אותו אל הריצפה.
"אני לא יכול יותר" זועק ג'ורג' וקולו נבלע ונדם בערפל. את
הפסיכוזה שלו הרופאים לא הצליחו לפתור. ג'ורג' בילה את השנים
הבאות בכלא. רק הוא ואנחנו יודעים שמעולם לא היה פוצי. היה רק
גארבג'.