היינו ביחד שנתיים, פאקינג שנתיים מהחיים שלי הלכו עליו.
טוב ברור שבזמנו אהבתי אותו ורציתי שנתחתן, אפילו התחלתי לחשוב
על שמות לילדים שלנו (אבל אני בחורה ככה שזה לא כל כך נחשב).
הכרתי אותו בתיכון והייתי איתו כמעט לאורך כל השרות שלו. הוא
היה צנחן חזר פעם בשבועיים הביתה, הוא היה מגיע ביום חמישי אחר
הצהריים מתקלח, אוכל עם ההורים ובערך בעשר הוא היה בא אליי,
אומר שלום לאמא שלי ולוחץ את היד לאבא שלי ואז הוא היה נכנס
אליי לחדר, הייתי קמה מחבקת אותו ומנשקת היינו מתיישבים על
המיטה רואים 10 דקות טלויזיה ומזדיינים ואז הוא היה נרדם.
בבוקר הוא היה קם אומר שיש לו מלא סידורים ושאני אמשיך לישון
ואפגוש אותו בקניון יותר מאוחר, נותן לי נשיקה על המצח אומר
שהוא אוהב והולך.
ככה זה היה במשך שנתיים, אבל אני לא ראיתי את זה כי הייתי
מסנוורת מאהבה, הייתי בשמיים בגללו, לא אכלתי, לא שתיתי, לא
ישנתי, לא למדתי, לא היה לי שום דבר אחר מלבדו, את כל החברות
שלי הפסדתי בגללו, בגלל שלא הפסקתי לדבר עליו על כמה שהוא
מקסים וכמה שאני אוהבת אותו, כמה החיים הרבה יותר יפים כשהוא
איתי וכמה אני דואגת לו שהוא שם בשטחים ואני כאן בחממה הקטנה
שלי.
אם רק הייתי מבינה אז את מה שאני מבינה היום אולי לא הייתי
נפגעת כל כך, אם רק הייתי קצת יותר פותחת את העניים שלי ולא
נהיית אטומה כמו כל הבנות שמתאהבות ולא קולטות שבעצם רע להן,
כל זה לא היה קורה. אבל איך אפשר? איך אפשר להיות הגיוניים
כשכל כך מאוהבים במישהו? איך אפשר לראות מי הוא באמת
שכשמסתכלים עליו עוטפת אותו הילה של תמימות חום ואהבה? במקרים
כאלה את בטוחה שזאת המציאות כשבעצם את נמצאת בתוך בועה, כמו
הבועות סבון של הילדים הקטנים כשהם מפזרים אותם בפארק ומסתכלים
איך הם עפים לכיוון השמש ומחליפים צבעים, את מרחפת לך בתוך אחת
כזאת עפה לכיוון השמיים, לחופש הנצחי, משוחררת מדאגות ומצרות,
חופשייה לעשות את כל אשר עולה על רוחך רק בגלל שהוא לצידך,
אוהב אותך, חושב עלייך, מתגעגע אלייך.
כל זה לא באמת היה נכון. פשוט הייתי שם וזה היה נוח, כי הוא
היה בצבא ואני הייתי התיכוניסטית הקטנה שמחכה לו בבית ומפנקת
אותו,נותנת לו את כל מה שהוא רוצה ובעיקר נותנת לו.
ובשביל בחור בן 20 אם אתה מדבר עם מישהי יותר מפעמיים ביום
והיא נותנת לך, יש לכם קשר רציני.
ככה במשך שנתיים דיברתי איתו 23 פעמים בשבועיים (יותר נכון
בשבוע וחמישה ימים, גם יום חמישי בבוקר היה נחשב אצלי) ובשלושת
הימים האחרונים (מחמישי בלילה עד ראשון בבוקר) היינו שוכבים.
וכשעושים את זה אז כמובן שלא צריך לדבר.
ואז הגיע היום הארור. לא, לא גיליתי שהוא בוגד בי עם החברה הכי
טובה שלי, הוא גם לא בא וסיפר לי שהוא החליט להוציא את האמת
לאור ולצאת מהארון.
אני הייתי אז בי'ב בדיוק בשיא הלחץ של הבגרויות והוא? הוא
השתחרר מהצבא, נגמר השירות הצבאי שלו ובזאת גם נגמרה התקופה
"המדהימה" שלנו ביחד. בהתחלה כמובן שזה היה ממש נחמד, הוא כל
הזמן היה בבית ונפגשנו המון, אבל אז שבועיים בערך אחרי השחרור
הוא בא ואמר לי שאנחנו צריכים לדבר (אלוהים כמה שאני שונאת את
המשפט הזה!), "אז את שומעת" הוא התחיל להגיד, כולו מלא ביטחון
עצמי,"אני מרגיש שהקשר הזה לוחץ עליי, אני מרגיש שאני צריך
לנסות דברים חדשים, שאני צריך לראות עולם ולחוות דברים, אני
צריך את החופש שלי" -שתיקה- "את מבינה כל השלוש שנים האלה
הייתי כלוא בתוך מסגרת ועכשיו אני חופשי ואני צריך להרגיש את
זה, אני צריך לתת ביטוי לחופש שלי".
הסתכלתי עליו במבט המום, חייכתי חיוך מובך והלכתי. הוא כמובן
שלא רדף אחרי, אני אפילו לא יודעת אם הוא הסתכל עליי נעלמת
באופק.
"איך הוא יכול היה לעשות לי את זה? הבן זונה הקטן צריך חופש,
מה הוא חושב לעצמו? מי הוא חושב שהוא בכלל?" חשבתי לעצמי בדרך
הביתה כשאגרופיי מכווצים הכי חזק שאני יכולה והדמעות חונקות את
גרוני.
כמעט שנה עברה מאז. לא ראיתי אותו, לא שמעתי ממנו או עליו כל
הזמן הזה, רק לאחרונה אמרו לי שיש לו חברה שלחוצה עליו יותר
מטמפון בימים העצבניים ביותר והם ביחד קרוב לשנה,
חופש הא? חשבתי וגיכחתי לעצמי, אחרי שסיפרו לי את זה התקשרתי
לחבר שלי להגיד לו שאני אוהבת אותו, הוא חייל.
אבל עכשיו גם אני חיילת... |