לא הצלחתי לישון. התהפכתי במיטה כ"כ הרבה עד שהשכנים בטח חשבו
שיש אצלי מישהי. פשוט שכבתי במיטה והראש לא נתן מנוחה. הוא רץ
כמו מכונה שמישהו הפעיל ושכח לסגור.
ואוי למישהו הזה אם הוא נרדם או משהו...
בקושי עקבתי אחר המחשבות, כלומר ידעתי שהן שלי אבל הן קפצו
מנושא לנושא כמו קליפ הזוי, עד שבשלב מסויים רק קיוויתי שזה
ייפסק מתישהו.
אפילו ניסיתי לראשונה לספור כבשים כמו שייעצו לי בגיל 5. לא
זוכר מי, בטח איזו נולי או יהונתן גפן.
העניין הוא שהן חיכו כ"כ הרבה זמן במוח שלי שהן התנוונו ולא
יכלו לרוץ כדי לספור אותן. פשוט עמדו שם ופעו.  
אם נשאר לי קצת "דשא" במוח מהישיבה האחרונה, שילחכו קצת... אבל
לא, פשוט כלום.
אז יהונתן, נא להעביר להן איזה ריענון כל כמה שנים, אחרת כל
הקטע לא עובד.
בינתיים הסתבר שהזמן עבר, כי כששמעתי התנעת מכונית הבנתי שהגיע
מחר.
ה"מחר" לא מחכה לנו שנירדם רק כי נהוג שזה יקרה בין יום אחד
לאחר.
בשלב מסויים הוא מודיע שהוא כאן כך או אחרת, ותמיד רוצים לחנוק
את השליח.
אם זה התרנגול בקיבוץ, המואזין במסגד או בעל הרכב הזה שהשכים
קום.
לא שמואזין או תרנגול אי פעם העירו אותי אבל מבחינתי...
בכל אופן, שכבתי לי בצינת הבוקר וניסיתי להבין מה היה כל הלילה
שהנה כבר אור ולא עצמתי עין.
וגם השמש הצליחה איכשהו להסתנן מבעד לתריס סגור.
ניסיתי להתעלם מכל זה ולהירדם שוב כאילו הכל כרגיל, אך בזמן
שאירגנתי את השמיכה המקופלת לידי הגיעה הדילמה הראשונה של
היום, ואחת המהותיות שבהן: האם אני קם להשתין?!
אולי לא עניין ברומו של עולם אבל מאחורי כל החלטה עומדים
שיקולים כבדי משקל:
לקום זה אומר להיכנע למרותו של הבוקר, ויתור מודע על הסיכוי
הדל להירדם.
כל צעד על הריצפה הקרה ישלח זרם של יקיצה לגוף והמעט שנשאר
מתחושת הלילה (לבן ככל שהיה) יתפזר בעת הצמרמורת שבאה עם
ההשתנה. אצל בנות אללה יסטור, זה בכלל לשבת על האסלה ולקבל עור
ברווז על הבוקר. ועוד בתחת...
אך מצד שני, לא פשוט להירדם בידיעה שהשלפוחית איפשהו בחודש
שישי. לכל אחד יש לילה מביך וארור בגיל העשרה שמזכיר לנו לא
להמר שנגמרו ההרטבות בחיינו.
רק המחשבה שנתעורר בחמימותו של "פרי עמלנו" מנפצת כל סיכוי
להמשיך לישון בשקט.
כמובן שמצאתי את עצמי פוסע לשירותים. לכל הדעות לא תבוסה
אמיתית, אך בשביל אדם שלא ישן כל הלילה גם קרן שמש שחוזרת
מהמראה ישר לעין יכולה לבאס את היום.
מה שהמשיך את היום ברגל שמאל זו העובדה שלמרות שלא נרדמתי דקה,
ושהבוקר היה בשבילי רק המשך מואר של הלילה, מסתבר שחברי הקטן
קיבל מייל מהמוח עם הנושא: "בצע זיקפת בוקר!"
ולהיות עם זיקפת בוקר כשאתה רוצה להשתין זה בדיחה ממש גרועה של
אלוהים.
המקרה הזה מוכיח סופית שלנו הגברים אין כל השפעה או דין-ודברים
עם שכננו ב"קומה למטה".
לפעמים אנו מופתעים ממצבו בדיוק כמו מי שמולנו (לרוב הפתעה לא
נעימה).
אבל גם במצב של זיקפת בוקר בשירותים (שהוא מצב "קשה" כפי שניתן
להבין) יש שתי דרכים לטפל:
יש את היושבים ומנמיכים ויש את המתרחקים/מתכופפים.
מי שמתיישב, מנמיך ידנית עד לזווית המתאימה.
מי שנשאר עומד, מתרחק ומכוון (אם הוא מרגיש שיש לו יד טובה על
הבוקר) או מתכופף להשגת הזווית וצליל הפגיעה הרצויים.
בסופו של דבר צלחתי את המשימה בלי הרבה ריקושטים, חזרתי למיטה
והחלטתי לראות טלוויזיה.
חשבתי שאולי אלוהים יעזור דרך המכשיר הזה שהוא תקע מול המיטה
שלי.
אלא שגיליתי שאלוהים החליט להתעלל במי שקם מוקדם, אחרת אין
הסבר לירדנה ארזי על הבוקר. ניסיתי לראות אם יש איזו תכנית
ספורט, ומצאתי ערוץ דו ספרתי נידח ששידר משחק מליגת הכדורסל
בארה"ב. כדורסל נשים...
יותר מזה לא הייתי צריך. הנחתי את ראשי בנינוחות על הכר, בהיתי
בנשים האלה שכנראה חשבו שמה שהן עושות נכלל במונח "ספורט" או
שזה בכלל מעניין מישהו. זה היה סתמי, זה היה משעמם, זה נראה
מגוחך וזה נמשך כמו נצח. במילה אחת - זה היה נפלא. לא חלף זמן
רב עד ששקעתי בשינה עמוקה, ארוכה ונפלאה.
אז לילה טוב, חברים. ואם לא - כדורסל נשים.



גם ליגת העל שלנו מספיקה לעיתים