אני אוהב לשבת אצל קומנדור קוזמנזסקי בבית, אפילו שכולם אומרים
שהוא משוגע ומסוכן לציבור, אפילו שכולם חושבים שצריך לאשפז
אותו או לפחות לגרש אותו מהשכונה. אני אף פעם לא קראתי
לקומנדור משוגע, אולי זה בגלל שהוא הבטיח לכרות לי את אצבעות
המורה אם אי פעם אקרא לו ככה ואולי זה בגלל שאני סתם חושב שהוא
סתם בנאדם מצחיק ולא מזיק בכלל.
אני מגיע לבית של קוזמנסקי בכל יום ראשון אחרי בית ספר, זה
היום היחיד שאמא עובדת אחרי הצוהריים ולא יכולה לדעת לאן אני
הולך אחרי בית-ספר אם היא הייתה יודעת היא בטח הייתה כורתת לי
את אצבעות המורה בעצמה. קומזנזסקי מכין לשנינו כוסות תה ומוציא
קרקרים מעופשים מהמדף העליון באחד מארונות המטבח שלו. אני טובל
את הקרקרים בתה טוב טוב, מקווה שאולי הם יטבעו, הם אף פעם לא
טובעים אז אני אוכל אותם בשביל לא להעליב את הקומנדור, אני רק
מקווה שביום מין הימים המצבור האין סופי הזה של קרקרים חסרי
טעם שקיים בארון המטבח של קומזנזסקי ייגמר.
קוזמנזסקי מספר לי על האמריקאים, על כמה שהם רעים וטיפשים ולא
מסוגלים להמציא שום דבר בעצמם, רק לגנוב רעיונות של רוסים
מוכשרים וחכמים. עבודה קשה, זיעה, עמל-כפיים זה מה שעושה את
הבנאדם! ככה תמיד אומר קוזמנזסקי. לפעמים אני מנסה להזכיר לו
שהמלחמה הקרה נגמרה ושבכל מקרה אנחנו הישראלים תמיד היינו
בקשרים טובים עם ארצות-הברית ושבסך הכל ארצות-הברית הם חלק
מהחברה הטובים. קוזמנזסקי סופק כפיים, רוקע ברגליים ומפשיל את
השרוול שמכסה את ידו השמאלית. "אתה רואה זה." הוא מצביע על
צלקת ארוכה ומכוערת. "זה בגלל אמריקאים נחמדים שלך!" הוא אף
פעם לא מסביר יותר מזה. רק מצביע, מאשים ואז שותק.
אחרי שאנחנו מסיימים את התה , קוזמנזסקי ניגש למערכת הקטנה
שעומדת בפינה החדר, שולף מהקופסא את 'מחרוזת שירי הצבא האדום'
ומשמיע בווליום גבוה עד שהשכנים מגיעים להתלונן. אחרי שהם
הולכים הוא שוב פעם מסובב את החוגה כמעט עד הסוף. איך שהדיסק
מתחיל לנגן הוא מתרווח בכורסא חומה, מרופטת ומטונפת, שריד כמעט
אחרון לתקופה הישנה בחדר שכמעט כולו מורכב מהמכשירים והרהיטים
החדישים ביותר, שום דבר מתוצרת ארצות-הברית כמובן, ועושה
תנועות של ניצוח על תיזמורת באוויר. אני נוהג לנצל את הזמן הזה
בשביל לעשות קצת שיעורים, או לאכול איזה סנדוויץ' ששכחתי
מהבוקר, העיקר להעביר את הזמן עד שמגיעים לסיפורים הטובים.
ברגע שהתו האחרון נשמע הקומנדור מתחיל לספר. על קרבות,
רימונים, יריות, טנקים, מטוסים חקירות של השירותים החשאיים,
החיים בשבי, אנשים שמתים אצלך בידיים, חברים שיוצאים איתך לקרב
ולא חוזרים,
רעש מכונות המלחמה. לפעמים הוא אף מגדיל לעשות, הולך לחדר
האחורי וחוזר כשבידיו תרשימים מאובקים, מפות מקומטות ואפילו
מסמכים סודיים. הוא מסביר בהתלהבות ומסמן על המפות מצייר על
התרשימים ומתרגם את המסמכים. "אתה עוד קטן, אבל זה מלחמה קורה
גם עכשיו. אתה לשים לב, להיזהר." במילים אלו מסתיימות הפגישות.
תמיד באותה שעה, למרות שבביתו של הקומנדור אין אפילו שעון אחד
הכל מתוכנן עד לשניות. בחזיתות ובשבי, לא היו שעונים, שעון
צריך להחזיק בראש הוא אומר. אני מודה לו על הסיפורים המרתקים
וממהר לחזור הביתה לפני שאמא תגיע.
גם היום כמו בכל יום ראשון הגעתי לביתו של הקומנדור, כמו תמיד
שתינו תה, שמענו את הדיסק ואמא הגיעה.
היא דפקה בדלת של הקומנדור, תפסה אותי חזק ביד ימין ומשכה אותי
בכוח הביתה. הקומנדור חייך וקרץ אלי ולאחר מכן סגר את הדלת
והלך להגביר בחזרה. אף פעם לא ראיתי את אמא כועסת כל-כך. היא
אפילו לא דיברה רק הכניסה אותי לחדר שלי ונעלה את הדלת. היא
צעקה עלי כל הערב. ניסיתי להשחיל כמה מילים על זה שקוזמנזסקי
לא מזיק, הוא רק זקן חביב שנהנה לספר סיפורי מלחמה וגבורה אבל
אמא אמרה  שהוא לא היה בשום מלחמה, רק ניצח על התיזמורת של
הצבא האדום עד שהוא נאלץ לפרוש בגלל גילו ואז הוא גם השתגע
ועבר לשכונה שלנו בשביל להרוס לה את הילד. לא ממש הבנתי למה
היא התכוונה בלהרוס לה את הילד, אבל לא חשבתי שזה יהיה זמן טוב
לשאול אותה שאלות אז שתקתי עד שהיא סיימה לנזוף בי ובסוף
הבטחתי לה שאני לא אלך אליו יותר.
באמת לא הלכתי אליו יותר. למחרת היום מצאו אותו מת בדירתו. כפי
הנראה התאבד, אחרי שהדיסק הפסיק לנגן נשאר לו זמן פנוי שלא
נכנס בתיכנונים הקודמים שלו, אף פעם לא היה לו זמן פנוי על
הידיים, הוא לא ידע מה לעשות אז הוא התאבד.