ואת מכירה את ההרגשה הזאת כמוני
מכה בבטן
אי אפשר לקחת שום כדור נגד הכאב
להביט על הים מן החוף השקט
תחושה של חולי
שאין מה שירפא
וניסיתי הכול
ככה אומר לעצמי
בשביל שלא להרגיש טיפש
יש שקרים
שאין צורך לכתוב
ואת מכירה כמוני את ההרגשה
שעות של שתיקה
הליכה ברחוב הומה אדם
מבטים של רגע
ואז הם ממשיכים אל חלון הראווה הבא
אי אפשר לחפש את מי שלא מכירים
לעיתים הפרדוקס
הוא זה שמכתיב את אופן הדברים
יש לב שפועל עד שהוא כואב
מים מלוחים על הפנים
תחושה שאי אפשר לקחת אותה לשום מקום
אז היא נשארת בפנים
הכול מבולגן, השולחן, המיטה, ומה זה משנה בכלל?
ימים שלמים בלי לראות רחובות
לילות של סרטים זרים
ואת מכירה כמוני את ההרגשה
הטלפון עומד בפינה מתמלא אבק
מדי פעם חותכים שערות, מנקים את הלכלוך שבא מן החלון הפתוח
למחצה
אין באמת מחלה
זו רק תחושה של זמן שלא עוברת
ואז הכול נהיה ישן ודועך
זה כמעט נטול אחיזה
עד שזה מתפורר
לעיתים מרגישים את זה בשדה תעופה גדול
רגע לפני ההמראה
המחשבות מתרסקות אל תוך כוס קטנה
אלף שאלות מחפשות תשובה אחת
קלישאה שהציפייה חיסלה בבת אחת
תמונה במראה, או אולי זה ההפך
בחדר מלון קטן או בשירותים שמחוץ לחדר הפרטי
מכירים הכול אבל לא מבינים איך זה עובד
שמרגישים את זה חזק
רוצים לפרק את זה למשפטים
לפורר כמו חומר יקר
ואז להביט ביצירה השלמה
ולחשוב שכול זה רק תמונה מסרט
ועוד רגע נתעורר
את מכירה את ההרגשה הזאת כמוני
ובכול זאת זה כואב
יש פיתוי ויש גירוי
אבל יש מחסום בלתי נראה
הפרדוקס שוב עובד כאן
אם נצא מזה, לא נוכל יותר לכתוב על זה
ואז במה נהיה טובים?
החלון עכשיו מציג המון אדם זורם
מבט אחד משתנה באחר
אם נרצה במגע
נרד לרחוב ונתחכך באנשים
בלי שירגישו, עד שיחלפו
שניות אחדות של חסד
ואז זה ייעלם
יש בזה טיפשות, וחולי נטול תרופה
עצב שאי אפשר לכתוב, ועוד דברים
שהזמן לא יכול להכיל אז הוא מנצח אותם
את מכירה את ההרגשה הזאת כמוני
קוראים לה בדידות.