הוא מזכיר לי כל הזמן. כמה הוא אוהב אותי. הוא מזכיר לי כל
הזמן כמה הוא נמשך אליי, צמא לי.
הוא הזהיר אותי, לא פעם ולא פעמיים, שכל אישה יכולה לפתותו.
המשפט הזה מהדהד בראשי "כל אישה תפתה אותי, אבל בך יש משהו
מיוחד", אני מיוחדת, כך הוא אומר.
פעם הוא אמר לי, שאני תמצית הרוע. פעם הוא אמר לי שאהבה צריכה
להיות ישרה פשוטה ושפויה, אבל אני, אני לא שפויה, כך הוא אומר.
ולכן, לכן הוא אוהב לאהוב אותי. כך הוא אומר.
הוא אומר שמעשה האהבה, כך הוא קורא לו, צריך להיות ישר, פשוט
ושפוי, ואני גורמת לו להיות כל כך קשה, כל כך לא ברור וכה
עמום, ועם כל זאת- כה נחשק.
"כל אישה תפתה אותי".
סקס בשבילו היא מילה רשעית. הוא לא אומר אותה. הוא לא מתעמק
בזה, בסקס, ולא מזכיר את זה. אבל אני מרגישה, שהוא כל הזמן
חושב על זה. רק על זה.
הוא לא מבין מה קורה לו איתי, כך הוא אומר. הוא מגזים. הוא כל
כך מגזים. אני יודעת.
הוא אוהב אותי, כך הוא אומר, אני מאמינה לו.
כשהוא מתפרץ, הוא אומר שאני כלום בשבילו. שאני כלום והכל. הכל.
כשהוא חוזר לביתי, מאוחר בלילה, כשאני ישנה, הוא נשכב על מיטתי
ומסתכל עליי, כך הוא אומר. לילה אחד, פקחתי את עיניי והוא הייה
שם, בוהה בי, כאילו מת והתמונה האחרונה שראה הייתה פרצופי הנח.
ואז הוא לחש לי, אני לא יודעת מה, לעולם אדע.
אני לא מדברת איתו הרבה. למעשה, כמעט ובכלל לא. הוא אומר שהוא
מרגיש את הנוכחות שלי בכל מקום. שהוא מסוגל להרגיש אותי בכל
בחורה שהוא פוגש, שהוא רואה, שהוא נוגע, שהוא נשכב עמה. שאני
שם תמיד. ושלעולם אהיה. לעולם לא אומר לו להפסיק, לעולם. מכל
הסבל שהוא גורם לי, אני נהנית. כי הוא שלי, הוא יודע זאת וגם
אני. לעיתים הוא נותן לאחרות להרגיש אותו, אך טוב לו איתי, הכי
טוב לו איתי... לכן הוא תמיד חוזר, לכן אני תמיד מחכה...


ואני, קשה לי להאמין לכל זה. אבל אני מאמינה, זוכרת וחושבת
עליו כל הזמן. לעיתים אני מרגישה כפתיה, אך אני מאמינה לו. מה
אוכל לעשות?
אני... אני אוהבת אותו