בשנה האחרונה וקצת יותר,
את היית שם תמיד, או לפחות היית אמורה להיות,
דיברנו כל כך הרבה, ניסיתי לשתף אותך בכל דבר שהרגשתי
בכל קושי ובכל הרגשה.
לפעמים ידעתי שאת לא מסוגלת להבין, אבל בכל זאת סיפרתי לך,
הייתי צריך לפרוק דברים מהלב,
ואת נתת לי את המקום ואת הלגיטימציה.
צלצול מיוחד רק לך,
וכל 5 דקות גם את התקשרת לספר לי על משהו שהציק לך,
אם זה היה ריב מטופש עם חברה
ואם זה היה הרגשה אישית קשה,
היינו באמת בקשר, המידע עבר ביננו בחופשיות,
ובשבוע הזה,
כל כך הייתי צריך אותך,
את ידעת שאני אצטרך אותך,
העבודה הקשה, האזכרה,
הייתי כל כך צריך לדבר עם מישהו,
ובאמת שכולם רצו לדבר איתי.
אבל אני רציתי לדבר איתך.
עם מישהי שמבינה אותי,
עם מישהי שתרגיע אותי.
התקשרתי אלייך ביום רביעי בלילה,
כל כך עמוס ברגשות ובמשקעים,
הייתי בתוך מערבולת ובקושי יכולתי לעמוד על הרגליים,
ואת צחקת, נשמעת כאילו הכי טוב לך בעולם,
וכשהפסקת לצחוק,
שוב הצדקת, כאילו לעצמך,
למה זה טוב לשנינו,
לא אכפת לי למה זה טוב,
אני מבין את זה טוב מאוד לבד, אני לא מטומטם,
ואני מבין עוד כמה דברים שהייתי מאוהב מידי לפני
מכדי שאוכל לראות,
ועדיין, אחרי כל זה, באמת חשבת שיהיה לי מה להגיד?
באמת חשבת שאני אוכל, נפשית, לשתף אותך במשהו?
לא היה לי נעים לנתק,
אז סיימתי את השיחה במהירות, בעדינות, בנסיגה.
אני כבר לא רוצה לדבר איתך עכשיו,
אני אשקר אם אני אגיד שאני לא צריך את זה,
אני ארמה רק את עצמי אם אני אנסה שלא לחשוב על זה,
אני אאבד את השפיות שלי, אם אני לא אודה בזה,
עכשיו, את האחרונה שאני אדבר איתה.
לא מתוך רצון או כעס, גם לא מתוך נקמה.
מתוך כאב עמוק עמוק,
שפשוט, כבר אי אפשר לדבר איתך,
עברנו את השלב הזה,
בואי לא נשקר לעצמנו,
ידידים אנחנו לא נהיה,
לפחות עם עוצמת הרגש שיש לי,
אצלך אני לא יודע מה יש, אני חושש לחשוב מה יש שם בכלל.
אני אמצא לי מישהו אחר לשתף,
גם אם זה לא ימצא חן בעינייך
אני אמצא מקום לפרוק בו את המשא,
מישהו לחבק, מקום לישון בו. |