אני יושב מולו, מביט בו, גוץ קטן ואדום מעשן ומפריח טבעות
סביבי, "אתה יודע שסיגריות מזיקות לבריאות" אני מוכיח אותו,
הוא הביט בי וחייך, שנינו יודעים מי החזק מבינינו, , "ככה בא
לי" הפטיר, אני לא כל כך אוהב את האימפולסיביות שלו. תמיד הוא
עושה רק מה שבא לו בלי להתחשב בתוצאות, אני נזכר בכאב בטעות
ההיא, גם אז אמרתי לו שלא יעשה את זה, שיתעשת ויקשיב לי פעם
אחת בחיים שלנו, הוא רק חייך ומשך אותנו אליה, במשך שבועיים
היא שיחקה בו בעוד אני מסתכל חסר אונים ושולח לו אזהרות חוזרות
ונשנות "תפוס מרחק חבר, אנחנו ניפגע, היא מסוכנת" אבל הוא
בשלו, "הכל בשליטה" הוא אומר, עיוור למתרחש. לאחר שבועיים בהם
נזרק מצד לצד, היא דקרה אותו מספר פעמים והלכה לה מחוייכת בעוד
הוא שותת דם, אני לא אשכח את הכאב שלו, שלנו, במשך חודש לא
יצאנו מהבית. כל דבר הזכיר לו אותה "תשכח מזה" אמרתי לו "זה
היה סך הכל שבועיים וגם ככה לא הסתדרתם, היא ירדה עליך כל הזמן
ו..." בשלב הזה הפסקתי, הוא התחיל לכאוב ולא יכלתי לשאת את זה,
"נו טוב" אמרתי לעצמי, "הזמן יפתור את הכל, הוא תמיד פותר".
אחרי כמה שבועות של רביצה מול הטלוויזיה ואוכל הוא החליט שזהו
התאבלנו מספיק ועכשיו הגיע הרגע להמשיך בחיים, והרי כולם
יודעים שהדרך להתגבר על פרידה ממישהי היא למצוא מישהי חדשה, אז
יצאנו להסתובב ברחוב, אולי שם נמצא. תמיד כשאנחנו מסתובבים
ברחוב הוא מתעצבן עליי "די" הוא צועק עליי "תפסיק עם הפסימיות
הזאת, יש סיכוי שנמצא סתם ככה ברחוב מישהי שגם מחפשת, נמאס לי
כבר מהשטויות שלך אם הייתי יכול הייתי מנתק כל קשר איתך" ואז
הוא ממשיך ללכת ואחרי שאני נעלב מזה שהוא צעק עליי ברחוב
ואנשים יכולים לראות אני מוצא נחמה בעובדה שהוא לא יכול לנתק
איתי את הקשר ואני מחייך לעצמי, פתאום מישהי נתקלת בי, היא
מסתובבת ואנחנו מסתכלים אחד על השנייה היא מדהימה, עיניים
ירוקות עמוקות שיער שחור פנים של מלאך אני מנסה לומר משהו אבל
לא מצליח כי כל מה שעובר לי הוא שאחת כזאת בחיים לא תרצה מישהו
כמוני ורגע לפני שאני אומר לה את זה הוא מעיף אותי אחורה "אני
רוצה להתנצל בפנייך, הייתי צריך לראות לאן אני הולך, הבעייה
היא שפשוט נמשכתי אלייך, כמו פרפר לאור" היא חייכה, שנינו
נמסנו "זה בסדר" היא פלטה בצלצולי פעמונים, "לא זה באמת לא
בסדר" הוא המשיך "הייתי רוצה לפצות אותך, מה דעתך לשתות איזה
משהו שיפצה אותך על עוגמת הנפש?" הוא שאל, ואני ידעתי להישאר
מאחור משתי סיבות, הראשונה היא שהוא תמיד מתעצבן שאני מתערב לו
באמצע העניינים האלה גם מתי שאני מתחיל אותם, והשנייה היא שהוא
הרבה יותר טוב ממני הרי אם הוא לא היה מתערב אני הייתי מפטיר
סליחה וממשיך בדרכי בעודי מבכה את אובדן ההזדמנות, הבטנו בה
וחיכינו למוצא פיה, "אתה יודע מה?" היא אמרה "בסדר למה לא"
קבעה ושנינו התפוצצנו מאושר "מעולה, אז אולי את רוצה לתת לי את
הטלפון שלך ואני אתקשר אלייך כבר" הוא אמר, תמיד אני מתפלא איך
הוא מצליח לגרום לכך שאני אהיה מאחור ולא רק שהוא יהיה מודע
לכך שאני מאחור אלא שהן כלל לא שמות לב שאני קיים בתמונה בכלל,
היא נתנה לנו את הטלפון והלכנו הביתה מאושרים ומרוצים להתארגן
ולתכנן את הצעדים הבאים. בערב הוא הרים את הטלפון כדי להתקשר
אליה, בצעד מפתיע של אסרטיביות ניתקתי לו את הטלפון,"מה אתה
עושה?" שאל בכעס, "לא נתקשר היום!, כדי שלא נראה מתלהבים מדי,
בוא נשמור על הפאסון לשם שינוי" אמרתי לו, "אבל אני רוצה
להתקשר היום." אמר בעודו מניח את השפורפרת, שנינו הופתענו מכך
שהוא קיבל את דבריי בנושא זה.
למחרת הוא התקשר אליה, "כבר חשבתי שלא תתקשר" אמרה, "כן" הוא
אמר "אני מתנצל אבל הייתי עסוק אתמול" המשיך, "אני מקווה רק
שלא עשית עשית את זה כדי לשמור על הפאסון או משהו כזה" אמרה
וצחקה, גם הוא צחק בעוד הוא מביט בי בזעם, "לא, לא, אני לא
משחק את המשחקים האלה"אמר ואני נזרקתי אחורה שוב בן רגע, "אז
מה דעתך להיפגש הערב?" שאל בהתרגשות, "בטח, למה לא" השיבה.
בערב הלכנו לפגוש אותה, ישבנו בבית הקפה בציפיה למלאכית, הוא
דפק בהלמות מהירות על השולחן בעוד אני מנסה לשכנע את שנינו לא
להתלהב יותר מדי, לפתע השתררה דממה, העולם כולו עצר, היא לבשה
שמלה לבנה והתקרבה אל שולחננו, נעמדנו "היי" אמרה והביטה בו,
"היי" מלמל הוא "מה שלומך?" שאלה "עכשיו יותר טוב" הוא ענה
ושניהם חייכו בעוד אני מנסה לומר לו לא להתלהב אך לא הצלחתי
להוציא מילה מהפה, כל הערב השיחה קלחה, הוא התגלה לפניה והיא
השיבה לו באותו מטבע, ואני? אני לא הוצאתי מילה.